פסטיבל ירושלים תמיד היה בשבילי כמו חג החגים לקולנוע . דאגתי לקחת חופשה ארוכה בזמן השירות הצבאי והמשכתי באותה המסורת בחיי הבוגרים. כשהקורונה פרצה לחיינו והפסטיבל האהוב עליי ועל אחרים נדחה פעמיים, הרגשתי אכזבה ענקית, כל כך ציפיתי לו השנה. אני כה שמח שלמרות כל הקשיים הפסטיבל כן יתרחש השנה גם אם יהיה זה במהדורת אונליין (במהלך כל ימות החנוכה וסופ"ש מעבר) אלא אם כן יקרה נס חנוכה אמיתי ויהיו הקרנות פיזיות מצומצמות בדומה למספר פסטיבלים ברחבי העולם.
מנהלי הפסטיבל הצליחו להרכיב תוכנייה מרשימה שכוללת סרטים בולטים מהשנה הנוכחית ועוד כמה פנינות קטנות. לפני שתלכו לאיבוד ותרכשו כרטיסים מבלי לדעת מה מומלץ, אני פה! אתם מוזמנים לגלוש איתי לחמישה סרטים שפשוט אסור לכם לפספס בשום פנים ואופן, ארבעה ששווה לכם לנצל את הזמן ולצפות בהם על הספה בבית ועוד שישה שאומנם רחוקים מלהיות מושלמים, אבל אולי תצליחו להתעלם מהבעיות שראיתי בהם או להפך תתאהבו בהם דווקא בגללם.
ואם חשבתם שפה נגמרה עבודתי, הצדק לא איתכם. אמרתי שאני דואג לכם, לא? אתם תקראו גם על ארבעת הסרטים שאני חושב שיש להתרחק מהם כמו שלוקחים צעד אחורה ממי שמתעטש.
אסור לפספס
(אם יש לכם מעט זמן ואתם רוצים לתפוס את המיטב)
אבי המשפחה (Father / Otac) (תחרות בינלאומית)
במאי: סרדן גולובוביץ'
כמו בסרטיו הקודמים ("מלכודת", "מעגלים") בוחר גולובוביץ' להתמקד בדמות מהמעמד הנמוך אשר נלחמת בכל כוחו בחוסר צדק. הפעם הוא נותן מבט הומניסטי מעורר הזדהות על ניקולא (גוראן בוגדן) שילדיו נלקחו ממנו על ידי שירותי הרווחה והוא לא מוכן לשבת בחיבוק ידיים. כשהוא מבין את גודל השחיתות בקרב השלטונות המקומיים הוא מחליט בצעד נועז לצעוד ברגל מרחק של 300 ק"מ מעירו עד בלגרד והכל בשביל להגיש ערעור ישירות לשר האחראי.
"אבי משפחה" נפתח עם אחת מסצנות הפתיחה הטובות ביותר של 2020. מדובר בסצינה מזעזעת (שעדיף לא לחשוף את פרטיה) שחונקת את הגרון ומניעה סרט מרגש שמצליח להתרחק מקלישאות ולא להפוך למסחטת דמעות זולה.
זוכה "פרס חביב הקהל" במסגרת המשנית של פסטיבל ברלין.
אונדינה (Undine) (מאסטרים)
במאי: כריסטיאן פצולד
הלכתי לחפש את הלסת שלי מתחת למיטה… אוקיי, חזרתי. אונדינה היא יצור במיתולוגיה הנורדית המקבילה לבת-הים. בסרטו החדש פטצולד מעביר את סיפורה של אונדינה לברלין של ימינו ועוטף אותו בדימויים. כאשר החבר של אונדינה נוטש אותה היא פוגשת בגבר צעיר, צוללן במקצועו, הם מתאהבים בין רגע, אבל כמו בכל אגדה לאהבה יש מחיר. אווירה חלמנית של אגדה רומנטית עובדת לכל אורך הסרט, שהצליח להפתיע ולהשאיר אותי חסר דיבור אינספור פעמים במהלכו. לפאולה ביר ופרנץ רוגובסקי כימיה מושלמת והם נהדרים בתור זוג אוהבים. אונדינה הוא אחד מחמשת סרטי השנה שלי (ביחד עם "סלאלום" שמוקרן גם הוא בפסטיבל) ואני ממליץ לכם לא להפסיד את ההזדמנות לצפות בו כבר עכשיו.
פאולה ביר זכתה בפרס המשחק בפסטיבל ברלין על תפקידה בסרט.
לאן את הולכת, אאידה? (?Quo vadis, Aida) (תחרות בינלאומית)
במאית: יסמילה זבניץ'
הסרט מבוסס על אירועים ודמויות אמיתיות. יסמילה זבניץ' ("גרבאוויצה") חוזרת עם דרמה עוצמתית נוספת אל הטבח בסרברניצה ב1995. היא נשמרת מתחבולות זולות של זעזוע הצופה בעזרת צילומי רצח (ב"לאן את הולכת, אאידה?" הוא כמעט ולא נראה על המסך), אך זה לא הופך את סרטה לפחות אפקטיבי אלא ליותר. "לאן את הולכת, אאידה?" (השם המקורי של הסרט "Quo vadis, Aida?" כאמור הרבה יותר סמלי) מתרכז באאידה המתורגמנית העובדת עבור האו"ם ומנסה להציל את ילדיה ובעלה. הסרט נע בין הניסיונות הכושלים ואיומי הסרק של צבא האו"ם לעצור את פלישתה של צבא סרביה לבוסניה והרצגובינה, לבין סיפורה האישי של אאידה שמבינה את גודל הצרה ומנסה בכל כוחה לשמור על משפחתה בחיים. זבניץ' מצליחה למסמר לכיסא מתחילת הסרט ועד סופו.
משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל וונציה. הנציג הרשמי של בוסניה והרצגובינה לאוסקר בקטגורייה הבינלאומית.
הציפור הצבועה (The Painted Bird) (תחרות בינלאומית)
במאי: ואצלב מרהול
אזהרה: הסרט מכיל סצנות קשות לצפייה!
אני מתקשה להיזכר בסרט עם הפרש בין צילום כל כך מרהיב (כולו בשחור-לבן) לבין אירועים כל כך מזעזעים שנראים על המסך. אני מתקשה להיזכר בסרט בהפרש כה גדול בין מה שהרגשתי בצפיית הסרט לבין מה שראיתי על המסך בפועל. "הציפור הצבועה" הוגדר כאחד הסרטים האלימים עם מראות זוועתיים וקשים ביותר על תקופת מלחמת העולם השנייה. בפועל מעט מאוד מהאירועים הללו נראים על המסך, בדגש על נראים, ומועברים באמצעות סאונד ומשחק מעולה. זה לא הופך את האירועים לקלים יותר (ראו שוב את האזהרה בפתיחה!), לכן אני חייב להוריד את הכובע בפני מרהול שמצליח להלהים ולהפוך את הקרביים בעזרת כלים קולנועים מבלי "להראות נהרות של דם" על המסך.
הסרט מתמקד ב"ילד" (שמו לא נאמר והוא לא מוציא מפיו אף מילה אחת) שנאלץ לנדוד בין כפרים ברחבי מזרח אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא עובר בין דמויות שכל אחת מהן מהווה בשבילו מעין דמות הורית שאמורה לשמור עליו ולדאוג לו, אבל זה לא תמיד קורה. שורה ארוכה של שחקנים משמעותיים (הארווי קייטל, סטלן סקארסגארד ועוד רבים אחרים), מגלמים בסרט דמויות משניות איתן נתקל הילד.
משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל ונציה 2019. הסרט נבחר לייצג את צ'כיה (בשנה שעברה) בפרסי האוסקר והעפיל לרשימה המקוצרת של הקטגוריה הבינלאומית (10 סרטים מבין 93).
סלאלום (Slalom) (ביכורים)
במאית: שרלן פאבייה
אחד מחמשת הסרטים הטובים ביותר שראיתי עד כה ב2020 (ביחד עם "אונדינה" שכבר הזכרתי קודם לכן). משום מה הסרט לא נכלל בחבילת ה"עוצמה נשית" של הפסטיבל וחבל שכך, כי "סלאלום" הוא אחד הסרטים הנשיים הטובים ביותר שצפיתי בהם לאחרונה. בסרט מוצגת דמות של בחורה שמתהווה אל תוך דמות נשית חזקה, נערה תלותית וילדותית שמתבגרת והופכת לבחורה עצמאית עם קול משלה. נואה אביטה נהדרת בתור ליז בת ה15, שמתקבלת למועדון סקי יוקרתי וצריכה להתמודד עם מאמן שתלטן.
"סלאלום" הוא סרט על שאפתנות לצד המחיר שספורטאי צריך לשלם על מנת להצליח, על ניצול, על אהבה ראשונה ואכזבותיה, כמו גם על הורות ואחריות. שרלן פאבייה מצליחה להעביר במדויק את תחושותיה של ליז בעזרת הצילום והסאונד כך שהצופה חווה איתה את הרגעים הקשים ביותר שהיא עוברת, אך גם לא מעט רגעי שמחה.
חלק מהבחירה הרשמית של פסטיבל קאן השנה.
כדאי לראות
(עוד מספר סרטים מצוינים מתוך תוכניית הפסטיבל)
נדיה, פרפר (Nadia, Butterfly) (פנורמה)
במאי: פסקל פלנטה
פסקל פלנטה עושה עבודה נהדרת כשאנחנו צוללים (תרתי משמע), לעולמה של נדיה, שחיינית אולימפית, ערב פרישתה. היא מחליטה להפסיק את קריירת השחייה שלה למרות שסביבתה מפעילה עליה לחץ להמשיך 4 שנים נוספות עד לאולימפיאדה הבאה. גם אם מבחוץ נאדיה מראה חוזק רב, בפנים היא שברירית.
השימוש יוצא הדופן במקומות ההתרחשות, המצלמה, הסאונד ואפילו התלבושות עוזרים לנו לדעת בדיוק באיזו מצב רגשי נדיה נמצאת. אם כי, אני חייב להדגיש ש"נדיה, פרפר" הוא סרט קטן ואין הרבה התרחשויות או תפניות עלילה ואפילו אם הבנתי איך נדיה מרגישה, לא ממש ידעתי למה. אולי זה עושה את הסרט אפילו טוב יותר, כשאנחנו מבלים יומיים עם נדיה ולאט לאט זוכים להכיר אותה.
חלק מהבחירה הרשמית של פסטיבל קאן השנה.
סיפור(י) אהבה (Love Affair(S) (סרט נעילה)
במאי: עמנואל מורה
דמיינו לכם סרטו של וודי אלן באופן בו הוא מציג את הדמויות, מפגיש ביניהם, משלב בין סיפוריהם וההסתעפויות ביניהם – רק יותר מלנכולי ו"צרפתי". ב"סיפור(י) אהבה" (או בשמו המקורי "דברים שאנו אומרים, דברים שאנו עושים"), מקסים מגיע לבקר את בן-דודו בבית פסטורלי בפרבר צרפתי, על מנת להתגבר על אהבה נכזבת. מכיוון שבן-הדוד נאלץ לחזור לפריז לענייני עבודה, דפנה אשתו ההרה, פוגשת במקומו את מקסים. ביחד הם חולקים סיפורי אהבה אחד של השני. הסרט נע בקלילות בין קומדיה לדרמה בעזרת צוות שחקנים מקסים, עריכה קולעת, דיאלוגים ותפניות עלילה מבריקות. אמנם הסרט השאיר אותי בסופו של דבר קצת מתוסכל (הרגשה אישית לגמרי), אבל זאת הייתה חוויה כיפית ורומנטית.
חלק מבחירה הרשמית של פסטיבל קאן השנה.
סיפורים מיערות הערמונים (Stories from the Chestnut Woods) (ביכורים)
במאי: גרגור בוזיץ'
"סיפורים מיערות הערמונים" דורש לא מעט סבלנות, כי מעט מאוד מתרחש בסרט הסלובני הקטן והיפיפה הזה. עד כדי כך התרחשות מעטה, שתיאורי עלילה (כולל אלו המופיעים באתר הפסטיבל), יהיו בגדר ספוילר. רק אחשוף ש"סיפורים מיערות הערמונים" מתמקד בכפר שכוח אל, שבין התושבים הבודדים שנשארו בו, הם זוג זקנים ואוספת ערמונים בשנות ה40 לחייה שאין באפשרותה לעזוב. הסיפור עצמו מועבר מפיה של דמות נוספת שעברה העירה מזמן.
למרות העלילה הדלה כל מי שיתן לסרט הזדמנות אמת יזכה להרגשה של מעשייה אמיתית וקסומה. לסרט לוקח זמן להתפתח אבל לאט-לאט הוא הופך לפנינה קולנועית של ממש. סרט כל כך פיוטי ויפה על זקנה, חלומות, שאיפות אבודות וגם אגדות.
הנציג הרשמי של סלובניה לאוסקר בקטגורייה הבינלאומית.
קורפוס כריסטי (Corpus Christi) (תחרות בינלאומית)
במאי: יאן קומאסה
סרט מרשים על כוחה של המחילה ושל מוסר. דניאל (ברטוש בילניה), עבריין צעיר, מגיע לבצע עבודות שירות בעיירה קטנה. תושבי המקום טועים לחשוב שהוא הכומר החדש והצעיר לא ממהר להעמיד אותם על הטעות. בלניה המגלם את דניאל הוא הלב הפועם של הסרט ומכניס פרץ של אנרגיות וכריזמה. הצילום היוצא מן הכלל והתסריט הבנוי היטב הופכים את "קורפוס קריסטי" לאחד הסרטים הטובים של 2019.
היה מועמד לאוסקר בקטוגריית הסרט בקטגורייה הבינלאומית (כאמור הפסיד את הפרס ל"פרזיטים").
אפשר לראות
(סרטים טובים או לכל הפחות לא רעים, אבל ליד כל אחד מהם ניצב "אבל" שמונע ממני להמליץ על הצפייה ללא היסוס)
אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד (Never Rarely Sometimes Always) (תחרות בינלאומית)
במאית: אלייזה היטמן
"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא ללא ספק סרט חשוב שמטפל בנושא טעון בארה"ב – הפלות. בטח ובטח כאשר מדובר בנערה. כאשר סקיילר מגלה שאינה יכולה לבצע הפלה במדינתה, פנסילבניה, בעקבות הריון בלתי רצוי, היא בורחת ביחד עם בת-דודתה לניו-יורק, שם לכאורה החוקים אמורים להיות גמישים יותר. שתי השחקניות מספקות תצוגות משחק מעולות וישנן בסרט סצנות מרשימות, מדאיגות וכואבות, אך לצערי הוא אינו מחזיק 100 דקות והיה עובד הרבה יותר טוב כסרט קצר. בתור סרט באורך מלא הוא מרגיש מנופח עם קווי עלילה משניים, חסרי משמעות ולא תמיד מעניינים.
הזוכה בפרס מיוחד של השופטים בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין.
האישה הבוכייה (La llorona) (פנורמה)
במאי: חאירו בוסטמנטה
אני חב תודה לפסטיבל ירושלים #1 על כך שהכיר לי את חאירו בוסטמנטה. לפני 5 שנים הוא הביא את סרט הביכורים המפעים שלו, "הר געש" על בחורה משבט המאיה שגרה למרגלות הר געש עם הוריה וחולמת לעזוב, ובשנה שעברה כבר הגעתי להקרנה בירושלים של סרטו החדש, "רעידות", עם ציפיות גבוהות שהתממשו לתוך סרט מצמרר על ההומופוביה בגואטמלה שהפך לאחד מעשרת סרטי השנה שלי (2019). כאשר שמעתי על "האישה הבוכייה" סרט נוסף שבוטסמנטה הספיק להוציא ב2019 עם אלמנטים של אימה השתמשתי בהזדמנות הראשונה לצפות בו. למרות שלא מדובר בסרט רע, התוצאה הייתה מאכזבת.
"האשה הבוכייה" מספר על גנרל שזוכה מאשמת רצח עם ואונס במהלך שירותו. מחוץ לביתו מתחוללות הפגנות ולביתו מגיעה משרתת צעירה והגנרל מתחיל לסבול מסיוטים. שמו המקורי של הסרט הוא "La llorna" (נא לא להתבלבל עם סרט הוליוודי) על שם רוח רפאים נשית אלימה מהפולקלור המקסיקני. כפי שציינתי "האישה הבוכייה" הוא לא סרט רע, הוא מורכב משני אלמנטים דרמטי-פוליטי וז'אנרי שמשתלבים אחד אל תוך השני. כל אחד מהם בנפרד עובד בצורה נפלאה, בוסטמנטה מביים במיומנות סצנות עם רגעי אימה וכך גם את קשריו של הגנרל בתוך משפחתו ואת מה שמתרחש בסביבתו, אך במכלול הסרט מתפקד פחות טוב. סצנות האימה מועטות למדי ומלבד רגעים בודדים מגיעות רק לקראת סיומו והשילוב שכן נעשה בהן הורס את הריאליזם של שאלות המוסר הנוקבות שעולות מהחלק הראשון.
משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל ונציה 2019, הנציג הרשמי של גואטמלה לאוסקר בקטגורייה הבינלאומית ב2020.
הלילה הזה (תחרות קולנוע ישראלי עלילתי)
במאי: נדב שירמן
"הלילה הזה" הוא סרט הביכורים העלילתי של הדוקומנטריסט המנוסה נדב שירמן ("הנסיך הירוק") וזה ניכר. הוא במיומנות בונה את המתח ב"לילה הזה", המתעד אירוע אמיתי שהתרחש באפריל 1980, במהלכו חוליית מחבלים החזיקה במספר תינוקות ילדים כבני-ערובה בקיבוץ בצפון הארץ. שאדי מרעי מעולה בתור ראש החולייה והסרט מחזיק את הצופה על קצה הכיסא. הבעיה שלי עם "הלילה הזה" הוא באופן בו שירמן בוחר להציג את הדמויות ואת האירועים. הוא מונע כמעט כל רגע גבורה מהסרט ועושה הומניזציית יתר למחבלים כך שעוד רגע הם היו יכולים להגיש קו"ח למשרה של סייעת בפעוטונים.
ימים (Days / Rizi) (מאסטרים)
במאי: טסאי מינג־ליאנג
טסאי מינג-ליאנג הוא אחד היוצרים המאתגרים והפרובוקטיביים שעובדים כיום, וסרטו החדש "ימים" אינו יוצא מן הכלל. יתר על כן, הוא מותח את הגבולות הקולנועיים עוד ועוד. "ימים" דורש כניעה מוחלטת וסבלנות בלתי רגילה מצד צופיו על מנת לשרוד את השעתיים הארוכות הללו. כך לדוגמא, במהלך אחת מהסצינות הראשונות בסרט, אנו צופים בנון מכין ארוחה במטבח הקטן שלו למשך 20 דקות ארוכות ללא קאטים, תקריבים או מוזיקה. במהלך סצינה אחרת (ארוכה גם היא), נון לבוש רק בתחתוניו הצמודים נותן עיסוי אירוטי לקאנג עירום לחלוטין. רק כ40 מילים נאמרות במהלך הסרט כולו ואף אחת מהן אינה מגובה בכתוביות (בכוונה), אם כי אין להן משקל של ממש.
אף על פי כן אני חייב להודות שלטסאי מינג-ליאנג יש שליטה מדהימה במרחב ובזמן, והוא שובה רגעי בדידות של שתי דמויות ומפגיש בינם לרגע קצר של קשר אנושי.
משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל ברלין 2020.
מותם של שני אהובים (The Killing of Two Lovers) (תחרות בינלאומית)
במאי: רוברט מצ'ויאן
"מותם של שני אהובים" מתהדר בתצוגת משחק מרתקת של קליין קרופורד, המגלם את דמותו של דוד שמנסה לזכות בחזרה באהבתה של אישתו, שעמה סיכם על פרידה זמנית, ובמקביל לשמור על קשר עם ארבעת ילדיהם. למרות שהסכים שהוא ואישתו יהיו רשאיים בזמן הזה לחפש קשרים רומנטיים חדשים, הוא לוקח קשה את הידיעה על המאהב החדש שלה.
הבחירות הצילומיות ב"מותם של שני אהובים" מצוינות ומדויקות – חלק ניכר מזמן המסך המצלמה שומרת מרחק מהדמויות, אך מתקרבת ברגעים הנכונים. רוברט מצ'ויאן בונה באיטיות ובמיומנות את המתח עד לנקודת הרתיחה. לסיכום אוסיף כי אילולא עריכת הסאונד המציקה של טעינת האקדח ושילוב היתר של הפסקול המוזיקלי כמעט בכל סצנה בה דוד מתמודד עם הצפת רגשות הייתי ממליץ עליו בלב שלם.
פאלם־ספרינגס (Palm Springs) (גאלה)
במאי: מקס ברבקאו
"פאלם ספרינגס" זכה לאהבה רבה מצד אוהבי קומדיות רומנטיות עוד מבכורתו בפסטיבל סאנדאנס בינואר השנה. מדובר בשילוב מופרע של "להתעורר אתמול בבוקר", "מז"ל טוב" ושל עוד מספר סרטים על לולאת זמן עם טוויסט עיקרי שיותר מבן-אדם אחד נקלע אל תוכה. למרות שמדובר בסרט די כיפי עם כמה הפתעות מרעננות לז'אנר, העניין הוא שכאשר כוחות הגימיק מתחילים לחלוף לקראת אמצע הסרט, הוא נופל אל תוך בדיחות קרש על הדברים שניתן לעשות אם אף אחד לא יזכור מה עשית. ולצערי, הדרכים אל פתרונות הלולאה לא בדיוק היו אמינות בעיניי.
משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל סאנדאנס.
תתרחקו כמו מאש
(אלא אם כן אתם סובלים ממזוכיזם קולנועי)
Irradiated (מאסטרים)
במאי: ריתי פאן
אני חב תודה לפסטיבל ירושלים #2. לפני 8 שנים פסטיבל ירושלים הכיר לי את אחד מיוצרי הדוקו המעניינים והמקוריים שפועלים היום בקולנוע – ריתי פאן הקמבודיאני עם סרטו עטור הפרסים "תמונה חסרה". במשך השנים הוקרנו בפסטיבל סרטים נהדרים נוספים שלו.
סרטיו של ריתי פאן תמיד היו אתגר צפייה רגשי ומעשי, כי היו אלה סרטי דוקו על המאורעות הקשים במהלך שלטון קמר רוז' בקמבודיה. ויזואלית הסרטים נמצאים בגבול הדק בין הקולנוע התיעודי המשלב הקראת זכרונות ומחשבות של היוצר לצד קטעי ארכיון, לבין הקולנוע הניסיוני המשלב צילומים סוריאליסטים אשר מציגים את המסופר (דוגמת דמויות חרסינה ב"תמונה חסרה" או רקדן ב"Exile").
ב“Irradiated” (שכנראה הכי נכון היה לתרגם אותו כ"קורבנות הקרינה") פאן לראשונה עוזב את מה שהתחולל במדינתו בשנות ה70 ומספק מחשבות כלליות על מלחמה, נשק ורוע עם דגש קטן על הפצצה האטומית של הירושימה ונאגסקי. סגנונית הסרט לא שונה במיוחד מקודמיו ומציג תמונות ארכיון מעצרות נאציות ויפניות,זוועות ממחנות השמדה ותוצאות הפצצה האטומית וכו'. זאת בשילוב דמויות פנטומימאים סוריאליסטיות שנעות על פני המסך. לצערי, בניגוד לקודמיו, "Irradiated" הוא די ריקני ושטחי.
משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל ברלין.
אטלנטיס (Atlantis) (תחרות בינלאומית)
במאי: ולנטין ואסיאנוביץ'
הסרט מתרחש בעתיד הקרוב בו אוקראינה נמצאת בהריסות בעקבות מלחמה ומתמקד בסרגיי המושך התמודדות עם פוסט-טראומה. הוא מתיידד עם קטיה שמתנדבת באיתור גופות חיילים אוקראינים. הסרט בנוי משוטים ארוכים מאוד (אבל מאוד) וללא תקריבים. במהלך רובם לא מתרחש דבר מעניין כלשהו שהיה מחייב הדלקת המצלמה, כמעט עד לרגעי הסיום של אותם השוטים. אמנם חלק מהשוטים די אפקטיביים גם רגשית וגם ויזואלית, אך המילה "משעמם" הייתה נעלבת אילו הייתם מנסים לתאר בעזרתה את "אטלנטיס".
זוכה בתחרות המשנית של פסטיבל ונציה 2019. הנציג הרשמי של אוקראינה לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומית.
משרתים (Servants / Služobníci) (תחרות בינלאומית)
בימוי: איוואן אוסטרוחובסקי
אני בטוח שלאיוואן אוסטרוחובסקי היו לא מעט כוונות טובות. הוא רצה לייצר סרט משמעותי מרהיב ויזואלית על הסכנות של משטר טוטליטרי, אך משהו השתבש בדרך. "משרתים" מספר על שני תלמידים בסמינר קתולי שמסתבכים במשחק הצללים של הכנסיה, השירות החשאי ותנועת ההתנגדות. הסרט משלב מספר ז'אנרים: סרט התבגרות, פילם-נואר, סרט פשע/חקירה ועוד. ומכאן נגזרת הבעיה הראשונה שלו שהיא, שהוא מפוזר. הבעיה השנייה שלו טמונה בהחלטה עריכתית לבנות את הסרט בצורה בלתי-לינארית על מנת להגביר את המתח, אך במקום זאת הסרט מבלבל. כך גם הצילום המרהיב בשחור-לבן מרגיש לא יותר מאשר גימיק קלישאתי ודרך להתחנף לקהל של פסטיבלים.
פברואר (February / Février) (תחרות בינלאומית)
במאי: קאמן קאלב
הימנעו מצפייה ב"פברואר" אלא אם כן אתם רוצים לעקוב אחר דמות שבכל סרט אחר כנראה הייתה ניצבת או במקרה הטוב זוכה להגיד משפט אחד חסר כל משמעות. ב"פברואר" יש אפס התפתחות עלילתית ודמותו של פטר הנראה בשלושה תקופות בחייו (ילדותו, שירותו הצבאי וזיקנה מופלגת) גם היא לא עוברת שום תהליך ואין השפעה כלשהי בין התקופות בחייו על הנעשה בסרט. הבחירות המוזיקליות של הסרט עמומות ולא מתאימות למתרחש על המסך. אומנם הצילום בסרט הוא יפהפה אך אינו שווה את הצפייה בו.
חלק מהבחירה הרשמית של פסטיבל קאן השנה.
איליה גינזבורג
חי בסרט 