76 ימים
במאים: האו וו, אנונימי, ויישי צ'ן
"76 ימים" הוא אחד מהסרטים הראשונים המשמעותיים שנעשו בעולם על נקורונה, (באופן מפורש,) ומה שבטוח, המשמעותי מביניהם, נכון לעכשיו. בכורת הסרט הייתה בפסטיבל טורנטו היוקרתי והדרך לעוד פסטיבלים לא הייתה ארוכה בשילוב זכיות בחלקם. הסרט שצולם בארבעת בתי החולים בוואהן – מוקד התפרצות נגיף הקורונה, עוקב אחר מספר צוותים רפואיים וחולים המאושפזים שם במהלך שבעים ושישה ימי הסגר שהממשל הסיני הדרקוני הטיל במקום. הסרט מתעד מקרוב את הגיבורים והגיבורות האמיתיים של השנה החולפת ואינו דן בהשלכות הסגר ולא מנסה להטיל אשמה על הממשל המקומי .
אני בטוח שרובכם הייתם רוצים להתנתק מכל חדשות הקורונה ולפחות במהלך הצפייה הקולנועית לשכוח מהמגיפה, אבל אני בכל זאת מפציר בכם לצפות ב"76 ימים". מדובר בסרט דוקומנטרי מטלטל שנותן הצצה נדירה למחלקות הקורונה בסין.
הסרט מתחיל עם סצנה קורעת לב על אישה שאוסרים עליה להיפרד מאביה החולה מחשש להידבקות ומכיל סצנות נוספות קשות לא פחות. יחד עם זאת, הסרט גם מכיל לא מעט רגעי אתנחתא ברצף האירועים המטרידים. למשל באחד מרגעי הנחמה של הסרט הרופאים מאיירים על אפודי המגן אחד של השנייה, וסצנות שמעלות חיוך בהן חולה זקן מנסה שוב ושוב לשכנע את הרופאים שהוא בריא ולברוח מבית-החולים.
האו וו ,(האחד משלושת במאי הסרט והעורך, מרכיב פסיפס צבעוני של דמויות שונות הן של הרופאים והן של החולים. אנו שמחים על ההצלחות של הצוות הרפואי ומבכים על הנפטרים. "76 ימים" מביט באופטימיות להעתיד בו הסגרים יסתיימו ונוכל לחזור לשגרה.
חבויה
במאי: ג'עפר פנאהי
מדובר בסרט קצר שארוכו 18 דקות, ולמרות שהוא קצר הוא עדיין חודר עמוק לנשמה. "חבויה" הוא מבט אינטימי ואישי של הבמאי האיראני הוותיק והנודע ג'עפר פנאהי עלזכויות הנשים במדינה. ביחד עם בתו הוא מצטרף אל הבמאית תיאטרון, הם יוצאים למסע לכפר כורדי נדח בתקווה לשכנע את בני-משפחה לאפשר לבתן עם קול יפהפה להופיע ולשיר בפומבי.
פנאהי נכלל בין הבמאים האיראנים שנאסר עליהם לעשות סרטים והוא אף נכלא לתקופה קצרה בגלל פעילותו הקולנועית. לכן רוב הסרטים האחרונים שיצר צולמו בסתר בתקציב נמוך וציוד פשוט. "חבויה" לא שונה מהם, סרט קצר שצולם רק בשתי מצלמות של מכשירי סמארטפון המתעדות את כל המפגש המרגש.
לאלו מכם שמכירים את עבודתיו הקודמות, מצפה חוויה קולנועית מושלמת, כי הסרט "חבויה" מכיל רפרנסים לא מעטים באסתטיקה שלו המזכירה את הסרט "טקסי" שזכה בפסטיבל ברלין מ2015 וסיפורו את הסרט זוכה פרס התסריט בפטסיבל קאן "3 פנים" העלילתי מ2018. אך אל דאגה אין צורך בהיכרות מוקדמת מכדי לתת לעצמכם לצלול לתוך סרט מרגש כזה. אחריו אני ממליץ להשלים את שאר הסרטים.
מתנקשות
במאי: ריאן וייט
"מתנקשות" עוקב אחר המשפט של שתי נשים המואשמות ברציחתו של אחיו החורג של מנהיג קוריאה־הצפונית קים ג'ונג־און. כביכול הן ביצעו את הרצח כשמרחו על פניו גז עצבי רעיל בשדה התעופה של קואלה־לומפור (מלזיה) . המפעילים הצפון-קוריאנים הצליחו להימלט במהרה אחרי הרצח לכן הנשים מוצאות את עצמן לבדעל ספסל הנאשמים ומחכה להן גזר דין מוות באם ימצאו אשמות.
לאיש ספק שהן ביצעו את המעשה אך השאלה שמעלים עורכי דינן כמו גם יוצרי הסרט היא – האם הן מתנקשות מקצועיות שלא הספיקו לברוח או שמדובר בשתי נשים תמימות שנפלו קורבן באמצע קרב הירושה על השלטון הדיקטטורי של צפון קוריאה.
לסרטי משפט יש כוח מסוים מתוך המתח שתמיד טמון בשאלה האם הנאשמים ביצעו את המעשה או לא, האם ייצאו זכאים או יסיימו מאחורי סורג ובריח (או במקרה של "מתנקשות" חמור מכך, יקפחו את חייהן). גם למתנקשות יש את הכוח הזה, בטח ובטח כאשר בנוסף אליו מדובר בפרשת ריגול וחיסול שלא היו מביישים גם את המוסד, אך "מתנקשות" מכשיל את עצמו שוב ושוב. בעוד הסרט מושך ומותח, אחד החיסרונות שלו הוא שבמאי הסרט מאכיל את הצופים בכפית. כך לדוגמא בסצנה הפותחת את הסרט,השאלה המרכזית עולה ולא נותנת אפשרות לצופה לגלות בעצמו במה מדובר. כמו כן, שתי דמויות נוספות שאין להן קשר ישיר למתרחש וזורקות מידע לאוויר עיתונאי עצמאי מקומי וחוקרת אמריקאית של צפון קוריאה. הם שופכים אור על המתרחש באותן מדינות, אך לא פעם אומרים דברים שנשמעים די מובנים מאליהם.
במהלך הסרט הבמאי דואג לכך שהצופים יגיעו במהרה למסקנות הנכונות והסרט אינו מכיל תפניות עלילה מעניינות מספיק שיחזיקו אותו.
העיתונאי
במאי: בריאן פוגל
סרט נוסף על מבצע התנקשות, הפעם פחות מוצלח, עומד בלב סרט דוקומנטרי נוסף המוקרן בפסטיבל, הפעם מאת בריאן פוגל במאי זוכה אוסקר מלפני שלוש שנים עבור הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר "איקרוס". "העיתונאי" משרטט את דיוקנו של ג'מאל חאשוקג'י שנלחם באומץ בשלטון הסעודי,אחרי שבמשך שנים היה מקורב אליו, ועוקב אחר והדרך בה נרצח לפני כשנתיים בשגרירות סעודיה הערבית בטורקיה.
"העיתונאי" מתקדם בארבעה מישורים: חייו של חאשוקג'י, ראיונות עם עומר עבדל-עזיז, פעיל פוליטי צעיר, שנאלץ לברוח לקנדה והיה בקשר עם חאשוג'י, חקירת מותו (בעיקר על-ידי השלטונות הטורקיים) ועל חייו עם ארוסתו ודרכי פעילותה לחשיפת הפרשה. פוגל בונה סרט מתח די מוצלח שבהתחלה מרגיש מפוזר, אך לבסוף רוב חלקיו מצטלבים לתמונה כוללת ומפחידה על פעילות סעודית שמשתיקה את את הדמוקרטיה במדינה.
בסרט יש לא מעט רגעים שלדעתי מיותרים ומכבידים על הסרט שאורכו שעתיים. חלק ניכר מסצנות החקירה נראה כסרט תעמולה עבור שירות הביון הטורקי. הן כוללות קטעים מראיונות והצהרות של ארדואן וקטעים אחרים בהם הטורקים משבחים את עצמם על ניהול החקירה. נכון שהראיונות עם ארוסתו, חדיג'ה ג'נקיז, מוסיפים עומק רגשי לסיפור פוליטי מסועף, אך הם רבים מדי וחוזרים על עצמם ולוקחים זרקור מהנושא העיקרי של הסרט.
חי בסרט 