עשרת הסרטים הגדולים של 2020

לא ראיתי סרט על מסך קולנועי כמעט חצי שנה וכמו רובכם המוחלט לא צפיתי באף סרט מסחרי בקולנוע מחודש מרץ. ואני כותב את זה בכאב, אני אוהב ללכת לקולנוע לבד או עם חברים ושום צפייה ביתית לא יכולה להחליף את החוויה. לכאורה, החיים הנוכחיים לא מאפשרים לאף אחד להכין רשימת סרטי השנה שהם לא מורכבים מסרטים המופיעים בנטפליקס או באמזון. לשמחתי המצב לא כך בזכות המעבר של פסטיבלי הקולנוע בארץ ובעולם לאונליין. הודות לכך התאפשר לי לצפות בכ-180 סרטים חדשים בשנת 2020 בהשוואה לשנה שעברה, שצפיתי לערך ב – 150, באותה נקודת הזמן.

ואם יורשה לי להמשיך ויורשה לי כי אתם בבלוג שלי, כבר ראיתי את כל הסרטים הנחשבים של השנה, טוב נו יש מצב פספסתי פה ושם סרט או שניים, מי סופר… בשנה שעברה לקח לי בין חודשיים לשלושה חודשים אל תוך 2020 כדי לסיים לצפות בשלל הסרטים המומלצים.

ועוד כמה מילים לגבי הרכבת הרשימה שתכף תקראו. הסרטים שבחרתי לכלול נבחרו לפי תאריכי ההפצה במדינה שלהן. אני אסביר לכם לעומק, לדוגמא, הסרטים "1917" ו"ג'ירפה"  לא יופיעו כאן  למרות שהופצו בישראל בשנת 2020, כך גם לא "קורפוס קריסטי" או "הציפור הצבועה". מנגד הסרטים כמו "פרה ראשונה" או "צלילי המטאל"  שהוקרנו בפסטיבלי 2019 והתחילו את סבב ההקרנות הרשמיות שלהם רק בשנת 2020 ולכן נשקלו להתקבל לרשימה שלי.

ורגע לפני שאשכח ותעברו לקרוא את עשרת הסרטים הגדולים של שנת 2020, שלושת הסרטים "הנה אנחנו" (ניר ברגמן), "סלאלום" (שכבר כתבתי עליו במסגרת המלצות לפסטיבל ירושלים) ו"סאמרטיים הוקרנו רק בפסטיבלים שונים בעולם ולכן אלו הסרטים שאשקול לרשימה הבאה. אבל את המחשבות שלי נשאיר לפעם אחרת. 

אז בלי דיבורים נוספים נעבור לרשימת עשרת סרטי השנה שלי.

10. "טינקה" ("Tench" / "Muidhond")

במאית: פטריס טוי (Patrice Toye)

בלגיה, 2019

סרט בלגי שעשה את בכורתו בפסטיבלי 2019 והוקרן בבלגיה בתחילת 2020. לצערי הוא לא זכה למספיק תשומת לב של המבקרים וחבל שכך. אני אהיה כן איתכם, התלבטתי האם להכניס את הסרט לרשימה ובגלל הנושא שלו והטיפול השנוי במחלוקת במהלך העלילה- פדופיליה. 

ג'ונתן חוזר לבית אמו מהכלא אחרי ששוחרר בגלל חוסר ראיות. הוא מבטיח לעצמו לשים מאחורה את עברו ולהפוך לאדם טוב יותר, אך מפגש אקראי עם ילדה קטנה שעוברת לגור ליד מעמיד אותו במבחן. 

צריך להודות שלפטריס טוי, במאית הסרט, יש לא מעט אומץ, מכיוון ש"טינקה" הוא לא סרט טיפוסי על פדופיליה וכך גם ג'ונתן (איזו הופעה של טיגמן גוברץ!) הוא לא הדמות הפדופילית הטיפוסית שהיינו מצפים לראות. אנו בדרך כלל רואים ושומעים על גבר לא מושך במיוחד בשנות ה -40 לחייו. ב"טינקה" אנו צופים בגבר צעיר, יש שיגידו יפה תואר ופגיע, שנלחם קשה עם השדים הפנימיים שלו. טוי משתמשת בהצלחה בכל האמצעים הקולנועיים כדי לספר את הסיפור הזה וגורמת לצופים חוסר נוחות, בעודה מעוררת הזדהות עם הדמות שנויה במחלוקת שהיא יצרה.

9. "אבי המשפחה" ("Father" / "Otac")

במאי: סרדן גולובוביץ' (Srdan Golubovic)

סרביה, 2020

סרט סרבי שכבר יצא לי לשבח לפני פסטיבל ירושלים. כולי תקווה שיוקרן בהמשך בארץ או לכל הפחות יגיע לVOD. 

"אבי המשפחה" עשה את בכורתו בפסטיבל ברלין הנחשב וזכה בפרס חביב הקהל. השחקן הראשי, גורן בוגדאן היה מועמד לפרסי האקדמיה האירופאית על תפקידו בסרט בו הוא מגלם את ניקולה שילדיו נלקחו ממנו על ידי שירותי הרווחה. כשהוא מבין את גודל השחיתות בקרב השלטונות המקומיים הוא מחליט בצעד נועז לצעוד ברגל מרחק של 300 ק"מ מעירו עד בלגרד והכל בשביל להגיש ערעור ישירות לשר האחראי.

סצנת הפתיחה של "אבי המשפחה" היא אחת הסצנות פתיחה הטובות ביותר שראיתי בשנת 2020. מדובר בסצנה מזעזעת שאת פרטיה לא אחשוף, היא מעבירה את התחושה של חנק בגרון ובקלות נצרבת בזכרון ומניעה את הסרט. 

בדומה לסרטיו הקודמים ("מלכודת" ו"מעגלים") סרדן גולובוביץ' נותן מבט הומניסטי ומלא חמלה לדמותו. מבלי ליפול לתחבולות קולנועיות זולות או להפוך אותו למסחטת דמעות הוא מרגש עם הדמות הכנה של הגבר שמוכן ללכת רחוק בשביל הילדים שלו.

8. "לכודות ברשת" ("Caught in the Net" / "V síti")

במאים: ברבורה צ'לופובה, ויט קלוזק (Barbora Chalupová, Vít Klusák)

צ'כיה, 2020

"הוקרן" (אונליין) בפסטיבל סולידריות, אני מניח שהסיכוי גבוה שהוא יהיה זמין בסינמטקים או באחד מערוצי הדוקו בעתיד. 

סרט דוקומנטרי מדאיג ומטלטל על פדופיליה ברשתות החברתיות. שני במאים (במאי ובמאית) שוכרים שירותים של 3 שחקניות צעירות (בנות 18+) שנראות צעירות מגילן ומבקשים מהן לגלם במהלך עשרה ימים בנות 12. 

באולפן טלוויזיה נבנים חדרים לשלושת השחקניות ומעוצבים כחדרים הטיפוסיים לגיל שתיים-עשרה… פותחים להן חשבונות פיקטיביים ברשתות החברתיות הפופולריות ותוך שעות אחדות הן מתחילות לקבל הצעות חברות מגברים. השיחות איתם הופכות להיות מגונות יותר ויותר. 

אמנם מדובר בסרט צ'כי מקומי, אך, החשש הכבד הוא שמדובר בתופעה גלובלית מעוררת חלחלה. מה שהופך את "לכודות ברשת" לצפיית חובה עבור כל הורה, נער/ה וגם אוהבי קולנוע אמיץ. 

7. "אני חושבת לגמור עם זה" ("I'm Thinking of Ending Things")

במאי: צ'ארלי קאופמן (Charlie Kaufman)

ארה"ב, 2020

זמין בנטפליקס. 

צלילה נוספת אל תוך מבוך מסובך של מחשבות סוריאליסטיות מאת צ'רלי קאופמן. נסיעה רגילה של אישה לשם היכרות עם הורי בן זוגה בחווה מרוחקת הופכת מרגע לרגע למסע מטורלל ביותר בפיתולי הזמן שלא בטוח שהיא תשוב ממנו לביתה.

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא לאקל לצפייה,  בדומה לסרטיו הקודמים בהם תפקידו היה תסריטאי (״שמש נצחית בראש צלול״) וגם תסריטאי-במאי ("סינקדוכה ניו יורק"), דורש תשומת לב מרבית לאורך כל הסרט ופותח צרור אפשרויות למה שמתחולל על המסך. אז תשימו את הסמארטפונים בצד!!

התסריט המבריק, העיצוב האמנותי לוכד העין והבימוי המדויק הופכים את סרטו החדש של קאופמן לסרט עמוק על יחסים, זקנה, מוות וזיכרון.

6. "חברים יקרים" ("Dear Comrades" / "Dorogie tovarishchi")

במאי: אנדריי קונצ'לובסקי (Andrey Konchalovskiy)

רוסיה, 2020

הוקרן אונליין בפסטיבל הערבה ואני מאמין שעשוי להגיע למסכים עם פתיחת בתי-הקולנוע.

"חברים יקרים" סרטו החדש של הבמאי הרוסי הוותיק, אנדרי קונצ'לובסקי, הוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה האחרון וזכה בפרס המיוחד של חבר השופטים. האמת שהסרט היה מבחינתי הפתעה לטובה, לא כל כך רציתי לצפות בו כי חשבתי שזה יהיה  עוד סרט בשחור-לבן עם רזולוציית מסך של 4:3, בדומה לסרטו הקודם "גן עדן", גם הוא עטור הפרסים. 

מה אני אגיד לכם? סיימתי לצפות בו עם דפיקות לב של 120 קמ"ש, הוא הדהד בי עוד זמן רב בתומו. 

לב הסרט מבוסס על אירועים אמיתיים בנובוצ'רקאסק, בריה"מ בשנת 1962. בעקבות העלאת מחירים, הפועלים המקומיים מכריזים על שביתה והצעירים יוצאים לרחובות. לודמילה, מזכירת חברת המפלגה הקומוניסטית נאמנה עד עמקי לבה לעקרונות המפלגה, מתחילה לפקפק בהם כאשר בתה נעלמת בעת דיכוי אלים של הפגנות.

 

5. "זאת לא קבורה זאת תחיה" ("This Is Not a Burial, It's a Resurrection")

במאי: למוהאנג ג'רמיה מוססה (Lemohang Jeremiah Mosese)

לסוטו, 2019

הוקרן אונליין בפסטיבל הסרטים בחיפה אז כדאי לבדוק את טייק אווי, תוכנית הסטרימינג של סינמטק חיפה. 

אין מצב שתצליחו לנחש מאיזו מדינה הסרט, לא לרמות ולרוץ לגוגל, אני רק אגיד לכם שהוא אחד מהסרטים הטובים של השנה והוא מגיע – תופים –  מלסוטו, מדינה בחלק הדרומי של יבשת אפריקה. אם להאמין לimdb יצאו רק חמישה סרטים משם. בכורת הסרט הייתה בפסטיבל ונציה אשתקד ומשם המשיך לקטוף שבחים בסאנדאנס 2020 ולזכות בפרס מיוחד של חבר השופטים מלבד זאת זכה בעשרות פסטיבלים אחרים כולל בחיפה. 

אם לסכם את הסרט במילה אחת: קסם. קסם קולנועי שיוצא מעבר לגבולות העלילה על זקנה משבט נידח שמקבלת בשורה מרה על מותו של בנה היחיד ונאבקת מול גברי השבט שמוכנים לנטוש את אדמת ולהעביר קברים של יקיריהם בעקבות דרישה של השלטונות. 

במאי הסרט למוהנג ג'רימיה מוסז, מצליח בסרט הבכורה בזכות גיבורה יוצאת דופן, מקצב אפריקאי פנטסטי ונופים מרהיבים שמצליחים להפנט את הצופה ולהעביר אותו במשך שעתיים לתוך הלב של הכפר האפריקאי. בעיקרון הסרט נשען על אווירה ועלילה דלה יחסית, אבל איזו אווירה!

4. מינארי ("Minari")

במאי: לי אייזק צ׳אנג (Lee Isaac Chung)

ארה"ב, 2020

כנראה הסרט הכי פשוט מבחינה קולנועית ברשימה הזאת, אך עם זאת הכי אפקטיבי מבחינה רגשית. זוכה פסטיבל סאנדאנס של השנה ובפרס חביב הקהל. ומיד סומן בידי רבים כמועמד ודאי לאוסקר. "מינארי" נכלל באותם סרטי אינדי – אמריקאים שמדברים על ערכי המשפחה ופוגעים ישר בלב. בסופו גורמים לנו להוציא ממחטות  בין אם מעצב או מאושר ונשענים על תסריט טוב וצוות שחקנים מעולה (ביניהם סטיבן יאון, הבחור המצמרר מ"בערה"). 

אם אתם שואלים את עצמכם, מה זה לעזאזל "מינארי" אחסוך לכם את החיפושים. מדובר בצמח אסיאתי, קרוב משפחה של סלרי, שמאוד פופולרי בקוריאה. אז מה הקשר בין צמח קוריאני לסרט אמריקאי? 

בכן, השנה היא 1980, משפחה קוריאנית עוברת לגור בארקנסו, ארה"ב, שם אב המשפחה מחליט לפתוח חווה לגידול ירקות קוריאנים. לב הסרט הוא דוד, בנם בן שבע.

תאמינו לי כאשר אני אומר לכם שהסרט מרגש, בלי קלישאות, עם גיבורים מקוריים! 

3. "אונדינה" ("Undine")

במאי: כריסטיאן פטצולד (Christian Petzold)

גרמניה, 2020

סרט שכבר יצא לי לשבח בפוסט על הסרטים המומלצים בפסטיבל ירושלים וכולי תקווה שעוד אזכה לצפות בו על המסך הגדול. 

פאולה ביר ("פרנץ"', "היצירה ללא מחבר") הנפלאה, ביחד עם פרנץ רוגובסקי, בעל הקול הבלתי נשכח, שבים לשתף פעולה עם כריסטיאן פטצולד ("ברברה") באופן מוצלח מהניסיון הקודם ("טרנזיט"). הסרט זיכה את ביר, ובצדק, בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ברלין האחרון. 

אונדינה היא יצור במיתולוגיה הנורדית המקבילה לבת-הים. פטצולד מעביר את סיפורה של אונדינה לברלין של ימינו ועוטף אותו בדימויים. כאשר החבר של אונדינה נוטש אותה היא פוגשת בגבר צעיר, צוללן במקצועו, הם מתאהבים בין רגע, אבל כמו בכל אגדה לאהבה יש מחיר. 

לא פעם, ולא פעמיים, "אונדינה" השאיר אותי פעור פה לנוכח הויזואליה העשירה והמפתיעה שלו. האווירה החולמנית של אגדה רומנטית עובדת לכל אורך הסרט, הנע כל הזמן ובהצלחה רבה בין תחושת המציאות לדמיון. לפאולה ביר ופרנץ רוגובסקי כימיה מושלמת והם נהדרים בתור זוג אוהבים. 

2. "ארץ הנוודים" ("Nomadland")

במאית: קלואי ז'או (Chloé Zhao)

ארה"ב, 2020

"?I'm not homeless, I'm just houseless, it's not the same thing, right"

הסרט הכי טרי ברשימה. זוהרה של קלואי ז'או עולה מסרט לסרט. סרט הביכורים שלה, "שירים שלמדתי מהאחים שלי", התחיל את דרכו בפסטיבל סאנדאנס היוקרתי. סרטה השני "הרוכב", הפך לאחד הסרטים המדוברים בבימת הקולנוע העצמאי האמריקאי בשנת 2017 ובין השאר היה גם אחד מעשרת הסרטים הטובים של אותה השנה, מבחינתי. 

סרטה החדש, "ארץ הנוודים", כבר הביא לה את פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה וישר הזניק אותה כמועמדת מובילה באוסקר בשנת 2021 עוד לפני שתהיה בת 40. טוב, יש צעירים ממנה ועדיין אם תצליח יהיה זה הישג יפה. 

בעקבות סגירת מפעל ענק שסיפק מגורים לעובדיו ומות בעלה, פרן (פרנסס מקדורמנד), אישה בשנות ה60 לחייה מחליטה לעבור לגור ברכב RV במערב ארצות הברית. 

"ארץ נוודים" נטול סצנות של צעקות זועמות, בכי מר, צחוק מתגלגל או כל הבעת רגשות קולנית ובשקט בשקט מצליח להפוך לאחד הסרטים המרגשים של השנה. קלואי ז'או לוכדת את הצופה בשלווה ובאיפוק כשהיא מציגה בסרטה החדש את הגיבורים הקטנים והאמיתיים של חיינו. הם מנצחים בבחירה לחיות בדרך שלהם ולא לפי חוקי החברה. מלבד מקדורמנד (מסכנים מתחריה על האוסקר) בסרט יש רק שחקן מקצועי אחד ושאר הדמויות מגולמות על-ידי נוודים אמיתיים מה שנותן ל"ארץ נוודים" את האותנטיות הדרושה לו.

1."שיני חלב" ("Babyteeth")

במאית: שאנון מרפי (Shannon Murphy)

אוסטרליה, 2019

זמין ביס VOD.

התחלתי את הדירוג בסרט משנת 2019 וכמו סגירת מעגל מושלמת אסיים עם אחד. בדומה ל"ארץ הנוודים" גם "שיני החלב" התחרה על פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, אך  בשנה שעברה והפסיד את הפרס המיוחל לסרט "ג'וקר". בפסטיבל האיטלקי טובי וואלאס זכה בפרס השחקן הצעיר המבטיח.

הסרט עשה את בכורתו באוטסרליה רק באמצע שנת 2020 ולאחר מכן גרף את רוב הפרסים בטקס הקולנוע המקומי. צפיתי בו עוד לפני כחצי שנה והוא מיד תפס את מקומו בראשית הדירוג השנתי שלי ומאז אף סרט לא הצליח להדיח אותו.

מילה (אלייזה סקאנלן), נערה, שחולה במחלה קשה מתאהבת במוכר סמים קטן, והוריה מנסים להתמודד עם מחלתה ואהבתה המפוקפקת החדשה. סרטה של שאנון מרפי היא גרסה כסחנית של "אני, ארל וזאת שעומדת למות", אבל מנקודת מבטה של "הנערה הגוססת" (לא שסרטו של גומז-רחון לא היה מספיק מגניב). "שיני חלב" מרענן, עוצמתי, מצחיק (בסצנות מסוימות) ושובר לב. 

מלבד הצילום היפהפה, כוחו של הסרט טמון בשני הגורמים העיקריים: התסריט וצוות השחקנים. ריטה קלנייג'יס,התסריטאית, עשתה עבודה יוצאת דופן בפיתוח הדמויות ובעלילה, שניהם מקוריים מאד ומרגישים כל כך אמיתיים. ביחד עם זאת היא מצליחה להפתיע כמעט בכל סצנה. הכימיה בין כל ארבעת הדמויות הראשיות מצוינת. אליזה סקנלן, בן מנדלסון (אביה), אסי דייוויס (אמה) וטובי וואלאס עושים עבודה נהדרת ונותנים נשמה לדמיות ב"שיני החלב". 

ציון לשבח: "מאנק" של דייוויד פינצ'ר שהוא מושלם מכל בחינה טכנית, אבל לא הצליח לעורר בי רגש כלשהו מלבד הערכה וסקרנות קולנועית. 

לסיכום,

מאחל לכולנו שנה קולנועית מוצלחת, הפעם, אם אפשר, שתכלול גם הקרנות קולנוע רגילות.