אוסקר: הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – מדינות דרום אסיה

החלק השני בסקירת הסרטים שהוגשו לקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. בחלק הראשון עברתי על כל המדינות במזרח אסיה. והפעם  נעבור דרומה למדינות דרום אסיה, אחד מהסרטים, כמו שציינתי מסתתר כבר מעל חצי שנה בנטפליקס.

אינדונזיה

"נשים מגיהנום" ("Impetigore" / "Perempuan Tanah Jahanam")

במאי: ג'וקו אנוור / Joko Anwar

זמין בShudder.

משהו מעניין קורה עם ההגשות של אינדונזיה בשנים האחרונות. עד לפני כמה שנים הם הגישו רק סרטי דת מוסרתיים שמבחינת הסיכוי שלהם במועמדות, זכייה באוסקר או והאיכות,היו רחוקים באופן עצום מלהיות טובים כמו המרחק בין כדור הארץ לירח. בשלוש-ארבע השנים האחרונות האינדונזים שינו את הכיוון והסרטים שלהם הפכו לנועזות. 

אומנם זה לא העלאה את סיכוייהם לקבל מועמדות, אבל לפחות זה היה שינוי מרענן מבחינת איכות הסרטים. 

לפני שנתיים הם הגישו מותחן נקמה נשי ("Marlina the Murderer in Four Acts"), בשנה שעברה הגישו סרט על ילד שנאלץ ללמוד ריקוד אינדונזי קלאסי ועורר מהומות בגלל השימוש בתכנים להט"בים ("Memories of My Body") והשנה הם בחרו בסרט אימה. מאיה מגלה במקרה שהיא יכולה  לרשת אחוזה בכפר מרוחק. היא נוסעת אליה עם חברתה הטובה. בהגעתן לשם הן שמות לב להתרחשויות מוזרות והזויות. 

"נשים מגיהנום" הוא אחד מסרטי האימה המצמררים ביותר שראיתי לאחרונה עם ביצוע מצוין של הכוכבת הראשית שלו, טרה בסרו. השימוש האימתני בתאורה ראוי לציון לטובה. למרבה הצער, זה לא עוזר לנציג האינדונזי להפוך לסרט אימה טוב. מבחינתי, אחד הסימנים של במאי סרטי אימה טוב הוא האופן בו הוא עושה שימוש במוזיקה וב"נשים מגיהנום" משהו התפקשש. כמעט בכל רגע שבו יש צל או אדם שמתקרב למאיה מתנגנת מוזיקה שמבשרת רעות, במקום לשים במידה הנכונה את המתח המוזיקלי וליצור פחד, יוצא ההפך – מגוחך.

והבעיה היא לא רק במוזיקה  התסריט לטעמי בנוי בצורה לא טובה, יש הרבה חורים בעלילה והחלטות של הגיבורות לא מספיק חזקות או הגיוניות. בכללי הסרט מלא ברגעים לא הגיוניים. הקש האחרון היה מבחינתי פתרון הבעיה שהגיע כפתרון תסריטאי או אם תרצו תקראו לזה אל דאוס אקס מאכינה (הנה זרקתי פה מושג שתדעו שאני יודע על מה אני מדבר). זהירות ספויילר! למי שמעוניין לסבול: מאיה מקבלת מכה בראשה ואירועים מטרום לידתה מופעים כשפלאשבק מסבירני וארוך.

סיכוי לאוסקר: אולי בגיהנום. 

בנגלדש

“בברכה, דאקה" ("Sincerely Yours, Dhaka" / "ইতি, তোমারই ঢাকা")

במאים (11 במאים): Tanvir Ahsan, Abdullah Al Noor, Syed Saleh Sobhan Auneem, Krishnendu Chattopadhyay, Golam Kibria Farooki, Mir Mukarram Hossain, Nuhash Humayun, Mahmudul Islam, Rahat Rahman, Robiul Alam Robi and Syed Ahmed Shawki

(מתנצל, אבל אני לא הולך לעברת אחד-עשרה שמות בנגלדשים)

זמין בנטפליקס ישראל.

אם אתם שואלים את עצמכם איך אחד עשרה במאים יכולים לביים סרט אחד, אז התשובה היא שהם לא. טכנית הם כן, אבל כל אחד מהם מביים סרט קצר שמרכיב סרט באורך מלא כשכל העלילות המתרחשות בדאקה, בירת בנגלדש. 

בניגוד לרוב אנתולוגיות העירוניות המציגות את העיר בצורה חיובית דרך האנשים שחיים בה, "בברכה, דאקה" קודרת ומציגה את בירת בנגלדש בעיקר כמקום מושחת, אלים ושמסוכן לחיות בו. זה לא שדמיינתי את דאקה כעיר הרומנטית והיפה על פני כדור הארץ, עדיין חשבתי שתהיה איזושהי אשליה שהמצב לא נוראי.

בדומה לאנתולוגיות מרובות-במאים ב"בברכה, דאקה" יש סרטים קצרים יותר טובים וכאלו שפחות.  ישנם קטעים מהנים עם משחקי רפרנסים קולנועיים, ואילו אחרים היו יכולים להיות סרטים משל עצמם בעוד הם מציגים דמויות חזקות בזמן הקצר שיש להם.  הבעיה היא שזה המיעוט ולרובם תסריט רע או אפקטים מביכים.

בניגוד לרוב האנתולוגיות המנסות לאזן בין הקטעים הטובים והגרועים, "בברכה, דאקה" זה הפוך, הולך מהטוב ביותר לגרוע ביותר (מלבד האחרון).

סיכוי אוסקר: אין, אבל אם הבלתי אפשרי יקרה, אני מבטיח לכתוב את כל הבמאים גם בעברית.

הודו

"ג'ליקאטו" ("Jallikattu" / "ജെല്ലിക്കെട്ട്")

במאי: ליג'ו חוסה פליסרי/ Lijo Jose Pellissery

זמין באמזון אמריקאי.

ג'ליקאטו הוא מנהג הודי אכזרי הנהוג להתבצע באזור טאמיל נאדו. שור משוחרר אל תוך הקהל ומספר משתתפים צריכים לתפוס בצווארו של השור, להיתלות עליו ולמנוע ממנו לברוח. לפני שתגידו צער בעל חיים, אקדים אתכם!  אין בסרט אף סצנה שקשורה ישירות למנהג ואף חיה לא נפגעה בצילומים. הסרט "ג'ליקאטו" הוא על כפר נידח בו באפלו בורח לפני שחיטה וגורם למהומות בזמן שמנסים ללכוד אותו. 

העריכה והצילום מצוינים והם משתלבים עם המוזיקה ועם עריכת סאונד מקוריים ומעניינים, אך אינם מצילים את "ג'ליקאטו". מצד אחד הסרט מנסה להוקיע את אכזריותה של מסורת מקומית מצד שני חסרים בו דמויות עמוקות או קונפליקטים. כמו כן, דימוי הגברים לבהמות הוא בנאלי. המרדף שתופס את רוב הזמן בסרט  לא מחזיק מספיק.  

סיכויי האוסקר: אין.

וייטנאם

"עיניים כחולות"  ("Dreamy Eyes" / "Mắt biếc")

במאי: ויקטור וו (Victor Vu)

השנה וייטנאם שולחת לאוסקר מלודרמה על אהבה נכזבת. נגאן (טרן נגיאה, בן) והא-להן (טרק אנהא, בת) חיים בכפר נידח אוהבים אחד את השני עוד מימי בית הספר היסודי, אבל מתביישים להתוודות ולהפוך לזוג רשמית. כשהם עוברים להאנוי כדי ללמוד, מערכת היחסים שלהם משתנה כשהא-להן נספחת לחיי לילה של עיר הבירה נגאן נשאר מאחור.

כמו בכל סרט מלודרמה "עיניים כחולות" מלאה בסצנות בכי, רק ש… איך אני אגיד זאת בעדינות, "עיניים כחולות" משהו פה לא כשורה, הסרט לא טוב והבכי? הבכי  מזויף.

ואם אתם מחפשים רגע של כנות.. אני אתן לכם אותו. , אני לא חובב סרטי מלודרמה ואולי רק אולי זאת הסיבה שלי לחוסר ההתלהבות מהנציג הוייטנאמי. אבל נשים לרגע בצד את הז'אנרים שאני מתחבר אליהם, אני די בטוח שמדובר בסרט בינוני ומטה מטה מטה. המשחק מאוד חלש, טרן נגיאה מבצע מספר שירים במהלך הסרט ושר לא רע ופה זה נגמר, אבל שחקן הוא לא, הוא יותר מנייריסט בנשמה. טרק אנהא טובה ממנו, אך לא בהרבה. 

ושלא תחשבו ששכחתי להתייחס לבימוי, יש הרבה רגעים מאומצים ולא טבעיים. יותר מידי הסברים וזה מעייף. הסצנות ב"עיניים כחולות" חוזרות על עצמן עם הבדל קטנים בסיטואציות ולא אמינות לכל אורך החצי השני של הסרט. 

סיכוי האוסקר: נראה לכם? 

מלזיה

"נשמה" ("Roh")

במאי: אמיר אזוון / Emir Ezwan

סרט אימה נוסף המגיע גם הוא ממדינה מוסלמית, מלזיה. אישה חיה עם שני ילדיה בבקתה ביער. יום אחד הילדים חוזרים הביתה עם ילדה קטנה מכוסה בחרסינה.  הילדה לא פוצה הגה עד ירידת החושך וכשהיא מחליטה לדבר היא מנבאת שכולם בבית הולכים למות לפני שהירח יהפוך למלא.

"נשמה" עובד כסרט אימה טוב בעודו נע בין שימוש בשדים לאמונות טפלות. האלמנטים עם הילדים מצמררים (מה שמעולה לכל סרט אימה) ועריכת הסאונד נהדרת ומוסיפה לאווירה. 

כשבוחנים אותו בהשוואה ל"נשים מהגיהנום", "נשמה" הרבה יותר טוב. אפילו שיש פה ושם שימוש יתר במוזיקה, בניית המתח היא יותר נכונה…  החיסרון העיקרי מבחינתי היה הסיום הדתי למדי שמנסה לחנך מאשר להיות המשך ישיר של הסרט.

סיכוי האוסקר: אוסקרים וסרט אימה? באמת? אבל תודה על הנסיון.

סינגפור

"עונת הגשמים" ("Wet Season" / "热带雨")

במאי: אנתוני צ׳ן / Anthony Chen

זמין בלב VOD

כנראה הסרט עם המעמד הגבוה ביותר מבין כל סרטי דרום אסיה השנה. התחיל את דרכו בפסטיבל טורנטו 2019 ומשם לעוד כמה עשרות פסטיבלים, אך לא זכה בפרסים בולטים. 

חייה של לינג רחוקים מלהיות מאושרים. היא בת 40, אין לה ילדים, הבעל נעדר רוב הזמן בעבודה והטיפול באביו המזדקן מוטל עליה. המקצוע שלה – מורה לסינית, בסינגפור מתאנגלזת מרגיש מיותר והילדים מזלזלים בו באופן פתוח, חוץ מתלמיד אחד שמגלה עניין וזה משמח אותה. רק שמסתבר שהוא התאהב בה. 

הבימוי העדין של אנתוני צ'ן הוא נכון לסיטואציות המוצגות,השחקנים עושים את עבודתם נאמנה ולתסריט יש בסיס נהדר לדרמה מרגשת. למרות שהסרט נראה כמו הבטחה כל זה  לא מספיק חזק כדי למנוע ממנו לטבוע בבינוניות. 

סיכוי האוסקר: אין.

פיליפינים

"מינדנאו" ("Mindanao")

במאי: ברילאנטה מנדוסה (Brillante Mendoza)

מינדנאו היא קבוצת איים במזרח הפיליפינים והאזור היחיד שיש בו רוב מוסלמי מובהק במדינה. כבר זמן רב מתנהלת במקום מלחמה בין הצבא הפיליפיני לבין קבוצות בדלנות אסלאמיות. אני יודע את המידע הזה מהמקור האמין, ויקיפדיה ומזל שבאתי מוכן לצפייה כי הרקע הזה מופיע בצורה חלקית במהלך הסרט.

סאימה, מוסלמית שגרה באזור עם משפחתה, לוקחת את בתה הקטנה, איישה, המאובחנת בשלב מתקדם במחלת הסרטן לבית-החולים האזורי. בעלה, קצין-חובש, נעדר רוב הזמן בגלל שירותו. בשביל להקל על מצבה של איישה, סאימה מספרת לה סיפור אגדות שבו נסיכים מקומיים מגינים על הנסיכה איישה מפני הדרקונים. 

הסיפור המרכזי של הסרט קורע לב ומנדוסה הוא במאי מיומן מספיק בשביל לא להפוך את הסרט למלאכותי או מניפולטיבי. האגדה שזורה בצורה נהדרת להפליא עם אנימציית גירים ונותנת ל"מינדנאו" את הרעננות שהסיפור של "ילדה עם מחלה סופנית" דורש. 

אביה של איישה המצטרף לתמונה לקראת החלק השני של הסרט ועם הצטרפותו מתחילות רוב הבעיות. הוא מקבל יותר מידי זמן מסך מבחינת התפתחות דמותו ועלילתו. רוב הסצנות הצבאיות מלאות פאתוס לדוגמה סצנת חלוקת העיטורים, סצנות לחימה לא טובות ועלובות. שלושת השחקנים הראשיים (האם, האב והילדה) נותנים ביצוע טוב במזל כי שאר השחקנים  איומים כולל הרופא שסך הכל היה צריך לבשר על האבחון של איישה.

סיכוי האוסקר: אם זה היה סיפור אגדות הסיכוי היה גבוה, אבל זה לא. אז אין.

תיאלנד

"זורקת" ("Happy Old Year" / "ฮาวทูทิ้ง ทิ้งอย่างไรไม่ให้เหลือเธอ")

במאי: נאוופול ת'אמרונגראטאנריט / Nawapol Thamrongrattanarit

זמין בנטפליקס ישראל. 

סוף-סוף הגענו לסרט המצוין שהבטחתי לכם. "זורקת" הוא סרט קטן שהופך לאט לאט לפנינה של ממש! תנו לו את הזמן הדרוש ואל תסגרו ישר. אני מבטיח שהוא יגיע בליבכם.

ג'יאן חוזרת משוודיה לתאילנד, לבית אמה שם מתגורר גם אחיה. היא מחפשת עבודה כמעצבת פנים ורוצה להפוך את החדר שלה למשרד בהשראת מינימליזם, אך על מנת לעשות זאת היא חייבת להיפטר מהמון חפצים שנאגרו במשך שנים. לדעתה החפצים "סתם תופסים מקום" כולל פסנתר של אביה שנטש אותם לפני שנים. בעודה אוספת את החפצים הרבים אל תוך שקיות הזבל היא נתקלת בתגובה זועמת של חברתה הטובה על כך שהיא מתכוונת לזרוק את אחת המתנות שקיבלה ממנה. ג'אן בהתחלה מופתעת מתגובתה ולאחר מחשבה היא מגיעה להחלטה להחזיר את החפצים לבעליהם הקודמים. זה עובר יחסית בקלות עד שהיא נתקלת בחפץ שהיה שייך לאקס שלה.

כוחו של "זורקת" הוא בפרטים הקטנים והמדויקים מאוד. למשל הזקנה שמשרתת באיטיות את הלקוחות במסעדה שבה ג'יאן סועדת עם חבריה או כשידיד שלה שמח בתמים ובאמת לקבל את הויניל שחיפש שנים. נאוופול ת'אמרונגראטאנריט יודע בדיוק מה הוא עושה כמעט בכל שנייה בסרט, בכל פריים, קטע, צליל או משפט שנאמר. הוא לא חושש להשתמש בטכניקות שאולי יראו טריוויאליות כמו זום-אין. הוא עושה זאת מבלי ליצור תחושה מלודרמטית או נדושה. 

המונולוגים והדיאלוגים שתחת ידיו של במאי פחות מיומן יהוו אמירות סאבטקסט סתמיות, הפכו למציאותיים כל כך בזכות הופעה העוצמתית של חותימון צ'ואנגצ'רואנסוקיינג. המוזיקה המקורית נהדרת ומדויקת והשימוש בה הוא נכון, כלומר היא מדגישה את הרגעים הנכונים ומפסיקה כשאין בה יותר צורך.

ולמרות כל המחמאות, עליי להרחיב על הכמעט שכתבתי מקודם. התאכזבתי מהפלאשבק שמופיע לקראת סוף הסרט שמציג סצנה מתחילתו , כדי לתזכר לצופים פרט קטן שאולי פספסו. אני יותר הרגשתי זלזלול באינטליגנציה של הצופים מאשר תזכורת נחמדה.

סיכוי האוסקר: לצערי, קלוש ביותר. הסרט "אמנותי" מדי בשביל רוב מצביעי האוסקר הכלליים ובהעדר הוועדה המיוחדת השנה הסיכוי נמוך עוד יותר. 

בחלק השלישי נקפוץ מדרום אסיה צפונה, למדינות אסיתיות של ברה"מ לשעבר,בנוסף אוקראינה. שם תמצאו שניים מבין הסרטים הכי גרועים בתחרות, אבל גם, סוף-סוף, אחד שהוא בעל סיכויים גבוהים לקבל מועמדות לאוסקר השנה.