אוסקר: הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – מדינות המזרח התיכון

אוסקר: הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – מדינות המזרח התיכון

אחרי ארבעת החלקים הראשונים בסקירת מדינות שהגישו את סרטם לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (חלק ראשון – מזרח אסיה, חלק שני – דרום אסיה, חלק שלישי – מדינות בריה"מ, חלק רביעי – מדינות הסקנדינביה והבלטיות) נקפוץ לביקור קצר לאזור שלנו, מדינות המזרח התיכון.  רובם ככולם הגישו סרטים מאד מכובדים ולחלקם סיכוי לא רע באוסקר, כולל ישראל.

אירן

"ילדי השמש" ("Sun Children" / "خورشید")

במאי: מג'יד מג'ידי / Majid Majidi

האיראנים שולחים לאוסקר את סרטו החדש של אחד הבמאים המוערכים של המדינה – מג'יד מג'ידי ("ילדי גן העדן", "שירת הדרורים"). מג'ידי חוזר לעסוק בנושא ששם אותו ואת הקולנוע האיראני על המפה בשנות ה90 – הילדים משכונות העוני. עלי בן ה12 ושלושת חבריו מתקיימים  מפשיעות קטנות וחולמים להתעשר. כאשר כאורח פלא בוס מאפיה שולח אותם לחפש מטמון שקבור מתחת לביה"ס המקומי, הם נעתרים למשימה. הסרט לקח חלק בפסטיבל ונציה האחרון והשחקן הצעיר שגילם את עלי, רוהולה זמני, זכה בפרס השחקן הצעיר.

השם המקורי של הסרט מתורגם כ"שמש".

בדומה לסרטיו האחרים מג'ידי משתמש גם בשחקנים המקצועים וגם בילדים שלקח מן הרחוב ובכך נותנים לדמויות שלהם את האותנטיות הדרושה לסיפור. "ילדי השמש" מצליח לנוע באופן מוצלח בין סרט הרפתקאות נוער (בכל זאת, חיפוש מטמון) לבין המצוקה בה כלואים הילדים העניים, העסקתם לרעה והמערכת שמזניחה אותם. "ילדי השמש" מנסה לתת תקווה לעולם טוב יותר דרך הדמויות של מנהל ביה"ס ואחד המורים שנקשר לעלי ובכך מצליח לרגש.

סיכוי האוסקר: סיכוי טוב לרשימה הקצרה.

לפני 22 שנה מג'ידי כבר היה מועמד אוסקר עם "ילדי גן העדן"', אומנם מאז הוגש עוד שלוש פעמים ללא הצלחה, אבל הפעם סרט דרמה עם ילדים והרחבת הרשימה הקצרה נראים בשבילו כסלילת הדרך אל האוסקר 

הבחירה הנכונה מצד איראן: כן.

הקולנוע האירני כהרגלו עושה חיל בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם. ביניהם זוכה תחרות "אופקים" (המקבילה של "מבט מסוים" בפסטיבל קאן) – "ארץ ישימון" (Wasteland) על העובדים בבית חרושת לייצור לבֵנים שפושט רגל. "ארץ ישומון"  נעשה בהשראת בלה טאר ההונגרי והצילום בשחור-לבן מהפנט, אבל די כושל מבחינת פיתוח העלילה ולא מעורר שום הזדהות עם דמויות הרבים. בעיקר, משעמם.

"הרוע אינו קיים" ("There's No Evil") זוכה פסטיבל ברלין האחרון נאסר להקרנה באיראן, במאי הסרט, מוחמד ראסולוף ("אדם של יושרה") נשלח לכלא בעקבותיו וכלל לא נשקל בין האופציות המרובות לנציגות האיראנית. הסרט מבקר בחריפות את עונש מוות באיראן ומחולק לארבע סיפורים שונים שבכל אחד מהם דמויות שונות מתמודדות עם בעיות וההשלכות שלו. הסרט השאיר אותי באי-נוחות, כי מצד אחד מדובר בהישג קולנועי ממשי של ראסולוף שמצליח בסרט אחד לייצר ארבעה עולמות שונים ולהתאים לכל אחד מהם סגנון קולנועי משלו. מצד שני הסרט די דידקטי ומוביל למסקנות פשוטות למדי. 

טורקיה

"נס בתא מספר 7" ("Miracle in Cell No. 7" / "7. Koğuştaki Mucize")

במאי: מהמט אדה אוזטקין / Mehmet Ada Öztekin

זמין בנטפליקס ישראל.

הסרט הכי נצפה בטורקיה ב2019 וכנראה הכי נצפה בישראל מבין כל המועמדים לקטגוריית האוסקר הבינלאומית. ובכן, אם קרה ופספסתם את כל ההייפ מדובר במלודרמה טורקית שעלתה לנטפליקס באמצע מרץ ונשארה ארוכות ברשימת הסרטים הנצפים (שוב, בישראל). ממו, אב רפה-שכל לילדה קטנה, חי בשלווה איתה ועם אמו המבוגרת. אשתו נפטרה בעת לידה. בעקבות מקרה מצער הוא מואשם ברצח בתו של מפקד צבאי. בתו הקטנה, המורה שלה ועוד מספר אנשים נרתמים להוכיח את חפותו ולחלץ מעונש מוות.

אם לא צפיתם בסרט או טרם הבנתם מהתקציר מדובר במסחטת דמעות של ממש, כזאת שסוחטת את כל המיץ עד הטיפה האחרונה. "נס בתא מספר 7" מאד אפקטיבי במה שהוא עושה; דמות חביבה שכולה טוב לב שעושים לה עוול, ילדה קטנה וחמודה בטירוף שרוצה לראות את אבא שלה, פושעים שמשנים את דרכיהם ומתמלאים בערכי משפחה בעקבות מפגש עם ממו ובתו, מוזיקת כינורות שמדגישה את הדרמה בכל הזדמנות נתונה ועוד. ואני יכול לדמיין למה אנשים מתחברים אל "נס בתא מספר 7", אבל בשבילי זאת הייתה בעיקר מניפולציה אחת גדולה ומזיקה כמו אכילת קילו סוכר. חוסר אמינות מכל הסיטואציה שמתחילה עם השאלה, למה מישהו בכלל יחתן את בתו עם ממו חסר כל דרך דמות החד-ממדית של איש הצבא שנראה כקריקטורה לנוול ממוצע שרק רוצה להשמיד הכל וכמובן הסיום האבסורדי ביותר… ועוד ועוד ועוד… 

סיכוי האוסקר: קלושים. למרות שאולי מצביעי האקדמיה המבוגרים יותר רגשניים ממני. 

ישראל

""אסיה" ("Asia")

במאית:  רותי פרי בר

וסוף-סוף הגענו לנציגינו – "אסיה".  אסיה (אלונה איב) אם חד-הורית לויקה (שירה האס), נערה הסובלת מניוון שרירים. אסיה מנסה למצוא זמן בין עבודתה בבית-חולים כאחות לבין הטיפול בויקה המרדנית כאשר לאט לאט היא מאבדת את כוחותיה ועצמאותה. "אסיה" גרף שלושה פרסים בפסטיבל טרייבקה היוקרתי עבור שירה האס, דניאל הורוביץ הצלמת וגם רותי פרי-בר הבמאית-תסריטאית קיבלה את פרס נורה אפרון.

הסרט כמובן עתיד לעלות למסכים ברגע שבתי-הקולנוע יפתחו ובינתיים הופץ מתחת לראדר במשך שבוע בVOD של לב על-מנת לעמוד בחוקי הקטגוריה. אלונה איב ושירה האס מדהימות ויש ביניהן כימיה מטורפת כאם ובת אשר מצליחה לרגש ברגעים הקשים. הליהוק של שתיהן נראה מציאה אמיתית, כי יש ביניהן דמיון, אך הצד השני של המטבע הוא חוסר ידיעת הרוסית של שירה. אני בספק שזה ישפיע על מצביעי האוסקר האמריקאים, אך מבחינתי, שם הסרט מתחיל לחרוק. דמותה של הס, ויקה, אומנם נמצאת בארץ מגיל שלוש, אך סביבת הגידול שלה הייתה אמורה לגרום ליכולות שיחה טובות בהרבה מאלו שהאס מציגה בסרט. בנוסף לכך, הדמויות עצמן, בעיקר של הנערה, הן די גנריות.

 סיכוי האוסקר: סבירים בעיקר בזכות שמה של שירה האס.

בחירה נכונה מצד ישראל: לא ולא!!!

כמה חבל שהאקדמיה הישראלית בחרה להתעלם מסרטו החדש של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי") – "הנה אנחנו" ולשלוח במקומו את "אסיה". ברגע שיצא לקולנוע אכתוב עליו בהרחבה, אבל בינתיים כמה מילים; הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. ברגמן מצליח במקצוענות רבה לייצר דרמה קומית מאוזנת להפליא עם תצוגות משחק מעולות של שי אביבי ונועם אימבר. אהרון (שי אביבי) אב לאורי (נועם אימבר), נער על רצף האוטיסטי שהחליט לברוח איתו לטיול ברחבי הארץ במקום להכניס למוסד מיוחד כפי שגרושתו דורשת.

מרוקו

"הקדוש האלמוני" ("The Unknown Saint" / "القديس المجهول")

במאי: עלא אדין אלג'ם / Alaa Eddine Aljem

סוף-סוף יש קומדיה בין המועמדים ולא סתם קומדיה אלא קומדיית פשע. שודד קובר את השלל שלו מתחת לעץ דקות לפני מעצרו. כאשר הוא משתחרר מהכלא וחוזר למקום אחרי כמה שנים הוא מוצא שם מקדש על שם קדוש אלמוני שהפך לפולחן עליה לרגל וכפר שלם שנבנה סביבו.

סרט כיפי ומשעשע שמצליח לסחוט  הכל מהסיטואציה  בה הציב את הדמות. האבסורד והסאטירה בסרט מעולים, אך הוא די זניח ונשכח זמן קצר לאחר הצפייה. 

סיכוי האוסקר: קלוש.

הרחבת הרשימה והעדר קומדיה אחרות שהן טובות עשוי לעזור ל"הקדוש האלמוני".

הבחירה הנכונה מצד מרוקו: לא בטוח.

היו יכולים לבחור ב"מיקה" ("Mica") על מיקה, ילד עני, שנשלח לעבוד הרחק ממשפחתו במועדון טניס יוקרתי. מאמנת מפורסמת מחליטה לקחת אותו תחת חסותה. "מיקה" הוא לא מבין סרטי נוער הטובים ביותר וגם לא מבין סרטי הספורט, אבל יש בו המון נשמה ולב. בעיקר מדובר בזריקת אנושיות ואופטימיזם שכה חסרים לנו בזמן האחרון. לזכות איסמאיל פרוקי, במאי הסרט, יאמר שהוא אינו יוצר אגדה מתוקה ומכניס היבטים ריאליסטיים גם בתסריט וגם בבימוי היכן שצריך ושהשחקן הצעיר שמגלם את מיקה מחזיק את הסרט באופן מושלם.

ערב הסעודית

"ילדת הים" ("Scales" / "سيدة البحر")

במאית: שאהאד אמין / Shahad Ameen

יוקרן בסוף פברואר-תחילת מרץ במזרח ירושלים (אם אתם לא חוששים להגיע) כחלק מפסטיבל קולנוע ערבי (גם הנציג המצרי והירדני שטרם ראיתי יוצגו שם).

ההגשות של ערב הסעודית שוב ושוב מרגיזות עם הצביעות שלהם שמצביעים על פתיחות כאשר בפועל מדובר במדינה מאוד סגורה על סף דיקטטורה ללא זכויות אדם. לפני 7 שנים הם הגישו לראשונה סרט לתחרות ("וואדג'דה" שהופץ גם בישראל) כאשר הקרנות פומביות שלו עדיין היו אסורות במדינה (הצליחו להתגבר על דרישת ההקרנות במדינה בזכות הקרנות הסרט בקונסולות שונות). השנה, המדינה עם הפרת זכויות הנשים מן הגבוהות בעולם, שוב, מגישה סרט, ניחשתם נכון, על זכויות נשים… 

"ילדת הים" הוא מעשייה על כפר באי בודד שמקור האוכל היחיד בו הוא בנות-ים. על מנת לשמור על כמות מספקת של בנות היום כל משפחה מחוייבת להקריב תינוקת לים. אביה של חייאת מתחרט ברגע האחרון. כעבור 13 שנה סכנת ההקרבה שוב נתלית מעל ראשה.

"ילדת הים" הוא אגדה מצמררת ומקורית העוסקת בזכויות נשים עם קשר לאיכות הסביבה. הוא כולל דימויים יפים ומעניינים שמעצימים את הסרט. הצילום השחור-לבן של האי חסר הצמחייה כמו גם הים מרשימים ביותר. מצד שני, העלילה עצמה "מחוסרת בשר" וזאת למרות שהרעיון נהדר. בנוסף הדמויות אינן עמוקות מספיק והמסרים שטחיים.

סיכוי האוסקר: אין, אמנותי מדי ולא מפורסם מספיק בשביל למשוך אליו מצביעים. 

פקיסטן

"קרקס החיים" ("Circus of Life" / "Zindagi Tamasha")

במאי: סרמאד חוסט / Sarmad Khoosat

"קררקס החיים" גרם ללא מעט מחלקות בפקיסטן, הואשם בכפירה וחילול הקודש ואף נאסר זמנית להקרנה. מוחמד רהט, איש מבוגר ומכובד מאד אשר מתמקצע בשירי הלל מוסלמים מצולם בחתונה של בן-משפחתו רוקד לצלילי שיר נשי-מפתה ממויזקל פקיסטני קלאסי (שם של הסרט מתייחס לשיר עצמו – "חיי הפכו לקרקס") . הוידאו הופך לויראלי וחייו לגיהנום. כולם מלבד אשתו החולה מסובבים את גבם אליו והוא הופך למנודה.

סרט שמתחיל באופן קומי לאט לאט הופך לעגמומי יותר ויותר. הטבילה המדורגת אל תוך הניכור לו זוכה מוחמד מצוינת. השיר שנבחר בקפידה ומלווה את הסרט נותן לו מימד נוסף. ערף חסן מעולה בתור דמות שבפתאומיות נאלצת להתמודד מול חברה גברית מסורתית סגורה שעד כה הריעה לו. 

סיכוי האוסקר: נמוכים.

אין לסרט מספיק באזז וסביר להניח שילך לאיבוד בין עשרות סרטים שמשתתפים השנה בעונת האוסקרים הקצרה.

תוניסיה

"האיש שמכר את עורו" ("The Man Who Sold His Skin")

במאית: כאותר בן הניה / Kaouther Ben Hania

לפני שנתיים תוניס הגישה לאוסקר את "היפה והכלבים" של כאותר בן הניה המתאר לילה בחיי בחורה שאחרי אונס קבוצתי שעברה מנסה להגיש תלונה במשטרה. הסרט, שכל אחת מהסצנות שלו צולמו בשוט בודד וארוך היה אחד מחשמת הסרטים הטובים שראיתי ב2018, אך לצערי האקדמיה האמריקאית התעלמה ממנו.  "האיש שמכר את עורו" הוא סרטה החדש שהוקרן במסגרת "אופקים" בונציה וזיכה את יחיא מהאיני בפרס השחקן הטוב ביותר. 

סאם עלי ואביר זוג אוהבים מא-רקה הסורית שמתכוונים להכריז על אירוסין. המלחמה שפורצת במדינה משבשת את התוכניות שלהם. סאם נאלץ לברוח ללבנון ומשפחתה של אביר משיאה אותה עם דיפלומט סורי בעל  דרכון אירופאי. בשביל להתאחד עם אהובת ליבו סאם נענה  להצעתו של אמן מודרני להפוך למייצג חי עבורו ולקעקע על גבו אשרת שנגן – ויזה לאירופה. 

אחרי "היפה והכלבים" וסרטה הקודם של כאותר בן הניה, "החותך מתוניס" ("Le Challat de Tunis") שצפיתי בעקבותיו, הציפיות מסרטה החדש היו בשמיים והיא מצליחה לעמוד בהם מעל ומעבר ומספקת סרט מדהים. "האיש שמכר את עורו" הוא אלגוריה מבריקה על החברה מערב-אירופאית הצבועה, שנראית כאילו היא מגנה על הפליטים, אך בפועל, משתמשת בהם למען האינטרסים שלה. בן הניה שולטת באופן מוחלט בכל האלמנטים הקולנועיים עם מיזנסצנות מתוחכמות, שימוש יוצא דופן בעיצוב האמנותי והצבעים. איזו הופעה נהדרת של יחיא מהייני!

סיכוי האוסקר: גבוהים

אומנם חשבתי כך גם לפני שנתיים עם "היפה והכלבים" ונושא הפליטים כבר לא חם כפי שהיה לפני שלוש-ארבע שנים אז יש סיכוי שכאותר בן הניה, שוב, לצערי, תמצא את עצמה מחוץ לרשימה הקצרה.