"אחד בלב": ביקורת

"אחד בלב", סרטה החדש של טליה לביא, יוצא לאקרנים עם ציפיות גבוהות אחרי "אפס ביחסי אנוש", סרט הביכורים שלה, שהעלה רף גבוה לפרויקטים הבאים שיהיו באמתחתה. הסרט זכה להצלחה אדירה גם בקרב הקהל, כאשר הפך לסרט הנמכר של השנה עם למעלה מ600 אלף כרטיסים, קטף שבחי מבקרים וזכה לשלל פרסים. יצירה ועשייה של סרט שני הוא חתיכת אתגר ותמיד מהדהד מעליו הסיכוי להיכשל ולא לצבור תעופה כמו בפעם הראשונה. אומנם החששות מאי הצלחה מתפוגגות מהר ב"אחד בלב", לא מדובר בכישלון, רחוק מכך, אך עדיין יש תחושה של פספוס. החופש האמנותי הרב שניתן לבמאית בעקבות הצלחת "אפס ביחסי אנוש" פוגע בסרט בסופו של דבר. שלא תבינו לא נכון, אני בעד חופש אמנותי, רק במידה הנכונה.  אז האם "אחד בלב" עומד בציפיות ומדובר בסרט מעולה? כן ו…לא. 

"אחד בלב" מתחיל היכן שרוב קומדיות רומנטיות מסתיימות, שעות ספורות אחרי החתונה. הזוג המאושר, אלינור (אביגיל הררי) ונועם (רן דנקר), חוזרים לחדרם במלון, ולא סתם חדר אלא הסוויטה הנשיאותית בוולדורף אסטוריה. האווירה הרומנטית דועכת כשהכלה מגלה שנועם קיבל כמתנה חפץ מסוים מבת-זוגתו לשעבר שנכחה בחתונה ומחליטה להחזיר אותו כבר הלילה, בכל מחיר, כאן ועכשיו. נועם נענה לתחנוניה, כי מה לעשות, אסור לסרב לכלה בליל הכלולות, מה שמוציא את הזוג הטרי, מהודרים בשמלה וחליפה, למסע ברחבי ירושלים בו הם יפגשו עם האקסים, הורי החתן המאד פולניים ודמויות סהרוריות אף יותר. סרט שמתחיל בשעות הלילה הקטנות ומסתיים עם עלות השחר. 

ל"אחד בלב" ישנן לא מעט מעלות. מהרגע הראשון ולאורך רוב הסרט לא הצלחתי להפסיק לצחוק בקול רם, יש יגידו רם למדי (למזלי, הפעם, לא הייתי היחיד שצוחק באולם, אז לפחות לא ניסו להשתיק אותי). הדיאלוגים קלעו והסיטואציות השונות אליהן הדמויות התגלגלו היו מעולות. דוגמה הרגע בו הכלה נאלצת לתפוס טרמפ על משאית הזבל.  

הליהוק המדויק כולל את אביגל הררי ורן דנקר כזוג הצעיר, להם כימיה מושלמת, אורלי זילברשץ ומאיר סויסה נהדרים כהוריו החתן, כמו גם שאר הקאסט שכל אחד בתורו תורם לדמויות מקוריות, רגש וטון קומי לסרטה של טליה לביא. 

ירושלים הלילית נראית נפלא דרך עדשתו של ירון שרף (שצילם בין השאר גם את "אפס ביחסי אנוש"), מגוון הלוקשיינים העשירים כמו סצנה בלתי צפויה בבלפור (אל-דאגה ביבי לא מופיע בסרט) ועוד מספר מקומות ירושלמיים שאותם לא תמצאו במדריך לתייר, שהעשירו ביופיים את הסרט ואני בטוח שתמצאו בהם תענוג גם אם אתם לא ירושלמים.

אז למה בעצם "לא"…כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת נכון ל- 2/3 מהסרט. כאשר המטרה המקורית שבגללה יצאו למסע נזנחת, באיזשהו שלב אלינור ונועם משוטטים ללא מטרה מובנת והיא יוצרת תחושה שהכל למען הטירוף של הז'אנר "מסעות הלילה" ופחות לעלילה.  

בעוד שהלילה ממשיך והמסע של הזוג מסתעף ונהיה מטורלל יותר ויותר, הדמויות והסיטואציות הופכות למוזרות עד כדי כך שבמקום להצחיק, מעלות שאלה "מה לעזאזל קורה כאן?". 

לזכותה של לביא ניתן להגיד שלקראת הסיום, היא מצליחה להחזיר את הסרט למסלול הנכון ולסיים אותו ברגל ימין. בדומה להתחלה הרוב צחקו איתי, ולמרות שצחוק נשמע מלהיב הוא לא מכפר על דקות הצפייה האבודות. ואולי בכל זאת אני נשאבתי למסע הלילי המטורף ועברתי חוויה אל חושית בה הזמן מתארך ומתארך כמו השעונים ב"התמדתו של הזיכרון" של דאלי. אציין גם שמלבד ההקרנה, הייתה שיחה עם טליה לביא בסוף הסרט. אני לא שולל את האופציה שהזמן התארך כמו ליקריץ עם השאלות ותשובות. ומצד שני אני לא פוסל את האפשרות שפשוט הרגשתי שהסצנות ארוכות מידי.

 ועדיין סרטה החדש של טליה לביא שווה את היציאה מהבית, 40 ש"ח לכרטיס ואף את הכסף שתשלמו לבייביסיטר (אם אתם זקוקים) ואולי אפילו תהנו מאותם החלקים שהשאירו בי תהיות.