אחרי שנה אחת של היעדרות מאולצת ממסכי הקולנוע, פסטיבל ירושלים חוזר ובגדול לאולמות הסינמטק והסביבה. זה קורה חודש אחרי התאריכים המקוריים, בעיקר בגלל דחיית רוב הפסטיבלים היוקרתיים בחודש ואף יותר, אך היה שווה לחכות. מארגני הפסטיבל הצליחו להרכיב תוכנייה יוצאת מן הכלל המכילה את רוב הסרטים המדוברים של השנה, כולל את אלו שהוקרנו רק לפני חודש בפסטיבל קאן ועל כך מגיע להם שאפו גדול.
מלבד הסרטים של פסטיבל קאן התוכנייה גדושה במספר סרטים מעניינים (וקצת מעניינים פחות) ואני הולך לעזור לכם לבחור סרטים שכדאי לצפות בהם ולהימנע מאלו שלא.
תוכלו לעיין בתוכנייה העשירה ולרכוש כרטיסים באתר הרשמי של הפסטיבל.
אסור לפספס
"אין רשע בעולם" (There Is No Evil) (מאסטרים)
במאי: מוחמד רסולוף
זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין 2020. בסרטו החדש מוחמד רסולוף ("אדם של יושרה") שוב יוצא באומץ רב בביקורת חריפה נגד המשטר הרודני באירן. כמעט כל דבר שתדעו על העלילה של "אין רשע בעולם" יהיה בגדר ספוילר חמור. אוכל לספר לכם שהסרט מורכב מארבעה סיפורים שונים ולגיבורים אין קשר אחד לשני מלבד הנושא המאחד ביניהם וההחלטות שלהם משפיעות בצורה משמעותית עליהם ועל הסביבה.
"אין רשע בעולם" הותיר אותי באי נוחות. מצד אחד, רסולוף ביים יצירה קולנועית יוצאת דופן ומרשימה. באנתולוגיה זו, הוא מצליח להציג ארבע עולמות ייחודיים, לכל דמות ולכל סיפור סגנון קולנועי משלו שמשלים אותו ומעביר את העולם הפנימי של אותה הדמות כל פעם באופן שונה. זה מרשים!
מצד שני, הסרט עוסק במוסריות של הדמויות, ההחלטות שלהן משפיעות על אחרים כמו אבן שיוצרת גלים במים ודורש מורכבות גדולה יותר מכפי שמוצג בסרט, גם אם מדובר במשטר טוטליטרי באירן ולא דמוקרטיה מערבית. למרות שרסולוף מנסה להראות שהוא מעלה שאלה, הניסיון הזה מרגיש שטוח ומזויף כשהוא מוביל את הצופים בעיוורון לתשובות. הדמויות שמתמודדות עם המצב כפי שרסולוף היה רוצה שינהגו מאושרות ואלו שלא אומללות. מלבד העלילה הוא מדגיש זאת קולנועית באופן מוצהר ביותר במבע (השונה אצל כל אחת מן דמות) ודרכה מעביר ביקורת על חלקן. כמו כן, הטוויסטים בחלק השלישי והרביעי של הסרט די צפויים זמן ארוך לפני שנחשפים.
למרות הביקורת שקראת לפני רגע, אני מפציר בכם ללכת ולצפות ב"אין רשע בעולם". קודם כל זאת יצירה קולנועית מרהיבה. שנית יכול להיות שסולם הערכים שלי שונה משלכם (את האמת, די בוודאות) וכך גם תקבלו תשובות אחרות לדיון שעולה בסרט ותתחברו לקו שרסולוף מוביל.
"לברוח" (Flee) (תחרות בינלאומית)
במאי: יונאס פוהר רסמוסן
היה מצמרר לצפות ב"לברוח" בזמן שההיסטוריה חוזרת על עצמה עם צבירת כוחה של טאליבן באפגניסטן. "לברוח" הוא דוקו אנימציה מרשים על אמין נוואבי, פליט אפגני, שבנעוריו ברח מאפגניסטן לדנמרק דרך רוסיה. הוא מגולל לראשונה את סיפורו לחבר נעוריו יונאס פוהר רסמוסן, במאי הסרט.
"לברוח" הוא סרט דוקומנטרי יוצא דופן, לא רק מהסיבה שהוא משחזר באמצעות האנימציה את חוויותיו של הגיבור הראשי, אלא גם מכסה שנים רבות מחייו ועושה זאת בטבעיות. החל מזיכרונות הילדות באפגניסטן ועד לבריחתו, זמן השהייה ברוסיה ובהווה כשהוא בונה את חייו עם בן זוגו בדנמרק.
"לברוח" בנוי בצורה מבריקה משלושה אלמנטים ויזואליים: אנימציה דו-מימדית, רישומי עיפרון גסים ואקספרסיביים וצילומי ארכיון המזכירים לצופים שמדובר בסיפור אמיתי. הזיכרונות הקשים ביותר אותם אמין חווה מועברים ברישומי עיפרון וכל פעם שאמין עובר ממדינה אחת לאחרת משולבים קטעי ארכיון המראים את שגרת החיים של אותן הארצות. האווירה הדוקומנטרית מחודדת על-ידי ראיונות המאוירים כך לדוגמא "המיקרופון" לא מוסתר מהפריים ומופיע באופן גלוי או ישנם ג'מפ קאטים, כי אמין מתקשה לדבר.
הפסקול מורכב ממוזיקת פופ מתקתקה של שנות ה-90 , שנותנת את האיזון לאירועים האיומים של אותה התקופה.
השימוש באנימציה מאפשר לאמין להיחשף ולשתף את סיפורו המרגש והמטלטל עם יונאס והצופים.
"תפוחים" (Apples) (פנורמה)
במאי: כריסטוס ניקו
הסרט הוקרן בפסטיבל ונציה 2020 וזכה לתשבוחות. כריסטוס ניקו מתכחש ומתנגד לקיומו של הגל היווני החדש – סרטים בעלי אופי או אלמנטים סוראליסטים שמטפלים בבעיות חברתיות. לדבריו מדובר בהמצאה של מבקרי קולנוע. לעומתו אני מאמין בקיומו וחושב ש"תפוחים", סרט הביכורים של ניקו, מציב אותו בכבוד רב בין יורגוס לנתימוס ("שן הכלב", "המועדפת"), אלכסנדרוס אבראנאס ("מיס אלימות"), אתינה רייצ'ל טסנגרי ("אטנברג") ומספר במאים בולטים אחרים.
אני כותב את החצי שורה הבאה בביטחון רב בתור בן אדם, אני לא חושב שתרצו לצפות היום בסרט על מגפה, אבל הסרט נכתב וצולם הרבה לפני הדבר הנורא שמתחיל ב"ק".
המגפה ב"תפוחים" שונה מאד – מגפת השכחה. אנשים שוכחים באופן פתאומי את זהותם, את כל החוויות וחלק מפעולות המוטוריות (למשל רכיבה על אופניים). אריס, אחד הקורבנות של המגפה, מתקבל לתוכנית ממשלתית חדשה שמטפלת במקרים כאלו. המטופלים צריכים לבצע משימות שונות ובעזרתם לצבור חוויות חדשות ולגבש לעצמם זהות.
בעיני "תפוחים" הוא אחד מ15-20 הסרטים הטובים משנת 2020. בדומה לסרטים היווניים הנהדרים מהעשור האחרון, כריסטוס ניקו יוצר מציאות מקורית שמשלבת אלמנטים סוריאליסטיים בתוך העולם האמיתי עם אלגוריות מעניינות ומבריקות. אך בניגוד לסרטים אחרים מהגל היווני, "תפוחים" בשום אופן אינו סרט קודר, שכן יש לו אווירה אירונית נוגעת על גבול הקומית לאורך הסרט. זה גם מה שחזק בסרטו של ניקו, האיזון בין הרגעים הקומיים ותחושת הבדידות העמוקה. יש בו מסרים רבי עוצמה על החברה המודרנית, מערכות יחסים רומנטיות, הדרך בה אנו בוחרים לזכור אירועים, וכמובן אובדן.
"תשעה ימים" (Nine Days) (פנורמה)
במאי: אדסון אודה
זוכה פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל סאנדאנס 2020. גבר בבקתה על חוף הים עוקב דרך טלוויזיות מיושנות אחר חייהם של מספר אנשים על פני כדור הארץ, עושה רישומם ומדריך את נשמתם. כאשר טרגדיה מתרחשת עם אחד עם מהם, אל הבקטה מתחילים להגיע מועמדים שכעבור תשעה ימים, אחרי שורה של משימות, אחד מהם יקבל סיכוי להיוולד. אחת המועמדות מעוררת את שלוותו של הגבר.
"תשעה ימים" הוא אחד הסרטים המקוריים ביותר של 2020. בסרט הביכורים שלו, אדסון אודה, יוצר או עדיף לכתוב בורה עולם מופלא. על אף ש"תשעה ימים" לא גדוש בהרבה התרחשויות יש בו אינסוף רגשות, מחשבות עמוקות על החיים ויש לו לב ענק. מורכב מאותם הרגעים הקטנים שהופכים את החיים לאמיתיים ונותנים להם משמעות ומרגשים את הצופה ובו זמנית מעלים על פני שטח רעיונות אקזיסטנציאליסטיים המעוררים מחשבה ודיונים בתום הצפייה.
כדאי לראות
"אור טבעי" (Natural Light) (ביכורים)
במאי: דינש נוג'
זוכה פרס הבימוי בפסטיבל ברלין לשנת 2021. הסרט מתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה. אישטבן סמטקה, איכר הונגרי פשוט מגויס לצבא הונגריה – בני בריתם של הנאצים. הוא בדרגת רב"ט, והוא נשלח עם היחידה שלו לחפש אחר פרטיזנים.
"אור טבעי" אינו סרט מלחמה טיפוסי וסמטקה אינה דמות חייל טיפוסית. ב"אור טבעי" אין הרבה דרמה, אין סצנות של גבורה יוצאת דופן או אכזריות עקובה מדם אינה מוצגת על המסך. במקום זאת, נוג' מציג ימי שירות אפרוריים בכפרים סובייטיים שכוחי אל עם ביצות ויערות, שבהם קבוצה של חיילים הונגרים חייבת לחפש אחר פרטיזנים וסמטקה שומר הרגשות שלו לעצמו.
אבל הניתוק הזה מתפוצץ ופוגע בלב הצופה בצורה בוטה וכואבת יותר ממה שניתן לצפות בשל השימוש המרהיב בנוף והאיפוק אותו מציג פרנץ סאבו המגלם את סמטקה. נוג' מכניס דמות הומניסטית לשיני המלחמה הרומסים. סמטקה צריך לשלב בין תפקידו האכזרי לבין הרצון לעזור לתושבים המקומיים.
"גגארין" (Gagarine) (פנורמה)
במאים: פאני ליאטאר, ז'רמי טרוי
יורי, נער בן 16, גר בשיכון בפאתי פריז ושניהם נקראים על שמו של האסטרונאוט הסובייטי יורי גגארין. יורי הצעיר בעצמו חולם להיות אסטרונאוט יום אחד. החלטת העירייה להרוס את השכונה הישנה משנה את שלוות חייו ושל חבריו דיאנה (לינה ח'ודרי) וחוסאם. יורי מחליט להתנגד להחלטה אפילו כשהוא נשאר לבדו במערכה.
פאני ליאטאר וז'רמי טרוי נוחלים הצלחה בשני מישורים חשובים מאוד שהופכים את "גגארין" לסרט מקורי. קודם כל הם מפיחים חיים בבניינים הדוממים והופכים אותם כמעט לדמויות בשר ודם המשקפים את הרגשות של יורי. שנית, הם משנים את התפיסה בהם מציגים את ילדי המהגרים האפריקאיים בקולנוע הצרפתי. ב"גגארין" כמעט ואין אזכורים לסמים או שוטטות בעיר ודיבורים על עושר. הדמויות הראשיות מעוררות השראה דרך הפעולות החכמות שלהן שמגיעות מעומק ליבם. אלסני בתילי טבעי ביותר בתפקיד הבכורה שלו בקולנוע.
לצערי שני דברים מקשים עלי להמליץ על "גגארין" בלב שלם. לינה ח'ודרי מקסימה, אבל אני לא בטוח שליהוק של שחקנית ערביה כנערה צוענית הוא נכון. בנוסף, בחמש עשרה הדקות האחרונות "גגארין" מתחיל להתפרק ולא הכל עובד כראוי לקראת הסוף.
"האגדה על הסרטן הענק" (The Tale of the King Crab) (ביכורים)
במאים: אלסיו ריגו דה־ריגי, מתיאו זופיס
מספר ציידים נפגשים למשתה במהלכו הם נזכרים באגדה מהמאה ה-19 על לוצ'יאנו, בן לרופא ושתיין שזה עתה השתחרר מבית משוגעים וחוזר לכפר הולדתו. הוא מתאהב בבחורה מקומית, בת לרועה צאן שלא רואה בעין יפה מחזר כמוהו לבתו. במקביל לוצ'אנו נקלע לסכסוך עם הנסיך המקומי אחרי שהאחרון סוגר את השער שמוביל דרך שטחו לשדות רועה. בחלקו השני של הסרט לוצ'אנו נגלה אל אי מרוחק ומבודד בדרום אמריקה, ובשיתוף פעולה כפוי עם פיראטים וציידי זהב הוא מחפש אחר האוצר מיתולוגי שלפי האגדה רק סרטני ענק יכולים להוליך אליו.
"האגדה על הסרטן הענק" דורשת סבלנות מהצופה ואני מבטיח שמי שישאר, יישאב אל קוסמו, ולא יתחרט על כך. הצילום היפהפה והמדויק של הסרטן מזכיר בקומפוזיציות שלו ציורים מימי הביניים. בסרט הביכורים אלסיו ריגו דה־ריגי ומתיאו זופיס יוצרים מעשייה מלאת פולקלור מקומי במרכזה סיפור על אהבה, אומץ וגאולה.
"כוורת" (Hive) (ביכורים)
במאית: בלרטה בשולי
זוכה בשלושת הפרסים בפסטיבל סאנדאנס האחרון בקטגוריה הסרטים הזרים: פרס הסרט, הבימוי וחביב הקהל. "כוורת" מבוסס על סיפור אמיתי בו קבוצת נשים מכפר נידח החליטו להקים עסק להכנת אג'וואר ביתי (מאכל בלקני מפלפלים קלויים). זמן קצר אחרי מלחמת קוסובו (1998-1999), פאחריה, אישה צעירה שבעלה נעדר אחרי המלחמה (כמו רבים אחרים), מחפשת אפשרויות תעסוקה. היא מנסה לעודד את הנשים בכפר להצטרף אליה, אך הגברים לא רואים בעין יפה אישה עובדת והם מקשים עליהן.
ללא ספק "כוורת" הוא סרט חשוב שמציג חברה פטריארכלית במדינה מוסלמית מתונה בתחילת המאה ה-21 ולצערי עשוי להיות נכון גם היום. ילקה גאשי מעולה בתפקיד פארחיה ודמותה מצליחה לעורר השראה. הבעיה היא ש"כוורת" הוא סרט בינוני למדי ומאד נצמד לתבניות. בשום שלב הסרט לא הפתיע אותי. הרגשתי שהוא מסמן "וי" אחר "וי" בכל הנושאים בהם הוא עוסק: היחסים בין נשים וגברים בחברה שוביניסטית, העצמה נשים, עיסוק עם שכול, אובדן וחיפוש נעדרים אחרי מלחמות באיזור באלקן. במקום לייצר סרט מקורי, בלרטה בשולי מלקטת ב"כוורת" את כל מה שלכאורה דרוש בסרט שמטפל בנושאים אלו ומשחזרת סטיגמות קולנועיות.
אני יוצא מנקודת הנחה שהסיפור של הסרט עשוי למצוא עניין אצל לא מעט צופים, במיוחד לאלו שפחות מודעים לקולנוע פוסט-מחלמה הבלקני ולרגש. לכן הייתי בכל זאת ממליץ לתת לו הזדמנות אם יש לכם חלון בפסטיבל.
אפשר לוותר
"אימהות אמיתיות" (True Mothers) (מאסטרים) – הסרט היה נציגה של יפן לאוסקר בשנה שעברה וכבר תיארתי את בעיותיו בפוסט המיועד לנציגים ממזרח אסיה. מוזמנים לקרוא.
"DNA” (פנורמה)
במאית: מאיוון
כנראה הסרט האישי ביותר של מאיוון ("פוליס") שבו היא לא רק מביימת אלא גם מתעסקת עם שורשיה ומגלמת את הדמות הראשית – נז'. נז' מחוברת מאד לסבה, אמיר, קומוניסט שהגר מאלג'ר בשנות ה60. הוא היחיד שמצליח להחזיק את המשפחה הגדולה מאוחדת, עם פטירתו מתחילים לעלות משקיעי העבר וריבים ישנים. מותו מביא את נז' למשבר זהות ולשאלות על שורשיה.
ברגעיו הטובים "DNA" מצליח להתמודד עם שכול ואובדן. מאיוון מצליחה למצוא איזון יפה ולעבור בין רגע לצחוק,לבכי או לצעקות. היא עושה זאת בטבעיות רבה ומעבירה את תחושת השכול בצורה נוגעת ללב. הקאסט הנפלא של הסרט שכולל את פאני ארדן (אמא של נז'), לואי גארל (אחיה), מארין וקט (אחותה) ומספר שחקנים בכירים נוספים תורמים רבות.
לצערי, אותם הרגעים נדירים וככל שהסרט מתקדם הוא מתחיל לאבד כיוון. הוא עמוס בקונפליקטים והתרחשויות שמופיעים ללא הסבר וכך גם נעלמים ללא פתרון.
"הפלנטה" (El Planeta) (ביכורים)
במאית: אמליה אולמן
ליאו חוזרת לעיר הולדתה, גיחון, זמן קצר אחרי מות אביה. אמא שלה והיא שומרות על אורח חיים ראוותני למרות שהן נמצאות על סף פשיטת רגל ומנסות להערים על הסביבה.
ל"הפלנטה" סצנת פתיחה מבריקה באירוניה שלה, במהלכה ליאו מגיעה לפגישה עם גבר, נראה כי מדובר בבליינדייט אבל במהרה מסתבר שהמצב אפל יותר. הסצנה מתוחכמת ומצחיקה יחדיו.
הצילום בשחור-לבן נראה כבחירה מתאימה ל"הפלנטה" ומביאה איתה תחושה רומנטית-נוסטלגית לסרט. לצערי, אלו שתי נקודת האור הבודדות בסרט שמתדרדר מסצנה לסצנה.
עריכת סרט מרגישה חובבנית לחלוטין, כאילו נעשתה במובי-מייקר על-ידי ילד שמגניב אותו להשתמש בכמה שיותר אפקטים של מעברים בין השוטים בצורות גאומטריות שונות. העריכה האיומה היא לא הבעיה היחידה של הסרט אלא גם בדמויות, הן מטופשות ולא חביבות והסיטואציות לא אמינות.
"סדר חדש" (New Order) (מאסטרים)
במאי: מישל פרנקו
"סדר חדש" היה לאחת מהאכזבות הגדולות בשבילי בשנת 2020. העתיד הקרוב, זה היה אמור להיות היום המאושר ביותר בחייה של מריאן, בת למשפחה ממעמד העליון, אך הוא יהפוך לסיוט. בצד אחד של העיר, החתונה המפוארת שלה בצד שני של העיר מתפתחות להן מהומות אלימות של המעמד הנמוך. כאשר הכלה נאלצת לצאת מהבית, הם יגיעו להתנגשות.
מישל פרנקו תפס לעצמו מעמד של במאי דרמות משפחתיות או/ו חברה הטומנת בה אלימות קשה", סרטיו סוחפים ומזעזעים יחדיו. "אחרי לוסיה" (2012) ו"בתה של אפריל" (2017) היו בין סרטי פסטיבלים הטובים ביותר שראיתי באותן השנים ולכן הציפיות מההפקה הגדולה של פרנקו היו בשמיים.
לצערי, הבמאי המקסיקני מצליח הרבה יותר טוב עם דרמות משפחתיות קטנות ואינטימיות מאשר עם ה"סדר חדש". בעוד שהאפקט הזעזוע פועל בצורה מושלמת (מבלי להגזים באלימות, לפחות מבחינתי) כמו ביצירותיו הקודמות, התסריט מתחיל לקרוס במהלך החלק השני ולא משתפר עד סופו. מעברי הזמן המתחילים לצוץ בו מעוררים יותר מדי שאלות.
אולי לציבור המקסיקני, הסרט הזה יהיה ברור יותר, כי הוא מעלה נושאים על מתחים פנימיים בין מעמדות במקסיקו והצבא. אבל בשבילי, כאדם חיצוני שלא בקיא בתרבות או מאורעות הפוליטים שלו, איבדתי עניין.
תתרחקו כמו מאש
"התחלה" (Beginning) (ביכורים)
במאית: דאה קולומבגשווילי
אחד מהסרטים הגרועים שצפיתי בהם בשנת 2020. מוכרת לכם התחושה שאתם צופים בסרט עטור פרסים ופשוט לא מבינים מה חשבו השופטים? לי זה קורה פעם או פעמיים בשנה ו"התחלה" הוא אחד מהם. ההסבר הגיוני שחשבתי עליו הוא שחבר השופטים רצו לנקום על יותר משעתיים שאבדו מחייהם ולגרום לאחרים לסבול כמוהם.
באחד מהראיונות קולומבגשווילי הסבירה שהיא ניסתה לייצר את הדמותה המשנית האולטימטיבית שהייתה יכולה להופיע בסרטים הוליוודים ולהפוך אותה לראשית. לזכותה יאמר שהיא מצליחה בכך בגדול.
בעיירה גאורגית קטנה, קבוצת קיצוניים בעלי קשרים שורפת כנסייה של עדי יהוה. מנהיגה המקומי נקרא להתייעצות עם מנהיגים בכירים ומשאיר את רעייתו, יאנה ואת בנם לבד. עם עזיבתו, המשטרה מאיימת על יאנה כדי שבעלה ימשוך את תלונתו.
"התחלה" מתהדר בצילום סטטי חסר מעוף עם שוטים ארוכים מאוד. באחד מהם יאנה שוכבת על קרחת היער בעיניים עצומות במשך דקות ארוכות. אילו הייתם צופים בסרט בבית, הייתם חושבים שהוא נתקע. לכל אורך הסרט קיימות רק שתי תנועות מצלמה, שנראה כי נבחרו באופן רנדומלי. העלילה דלה עם דמויות שמתנהגות ומקבלות החלטות באופן תמוה.
סוף הסרט מצליח בצורה מפתיעה להתעלות על המגרעות שכבר קיימות בו עם ניסיון זעזוע זול ועוד רגע סוריאליסטי חסר כל היגיון שאיתו מסתיים הסרט.
"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" (Bad Luck Banging or Loony Porn) (תחרות בינלאומית)
במאי: ראדו ג'ודה
ומאחד הסרטים הגרועים ביותר ב2020 נעבור לאחד הסרטים הגרועים של 2021. זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין 2021. במהלך העשור האחרון ראדו ג'ודה ("לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים") נהפך לאחד הבמאים הבכירים של הקולנוע הרומני המציג בסרטיו מציאות עכורה של חיים ברומניה וביקורת חריפה כלפי המורשת של המדינה. אך אפילו בהשוואה לסרטיו הקודמים "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הוא הלקאה עצמית חולנית.
סרטון פרטי של אמי, מורה בתיכון, בו היא מתועדת מקיימת יחסי מין סוערים דולף לרשת. הורי הילדים זועמים ודורשים להזמינה לשימוע בפניהם. כל זה לצד המגפה המשתוללת.
ניתן לחלק את הסרט לארבע חלקים. הוא מתחיל בקטע פורנוגרפי. במלוא מובן המילה, במשך כחמש דקות ג'ודה מציג על המסך מספר קטעי פורנו ביתיים של הדמויות שלו כולל קטעי הארדקור.
הסרט ממשיך בצילום בסגנון תיעודי העוקב אחרי אמי צועדת ברחבי העיר ומנסה להבין איך הסרטון דלף לרשת ומה ניתן לעשות. רוב הזמן אנו צופים בבניינים אקראיים, מכוניות ואנשים שנתפסים מסתכלים למצלמה. פה ושם, אנו מקבלים עדויות על מצבה הכלכלי של רומניה, וכנראה ההליכה שלה היא סוג של אלגוריה שמראה עד כמה מצבם הכלכלי של המורים גרוע שאין להם כסף לרכב או אפילו לא לתחבורה ציבורית …
המערכה השלישית היא האוננות הפילוסופית של מר ג'ודה (למרבה המזל, הפעם, מטפורית). ג'ודה מציג את דעותיו על תרבות והיסטוריה של רומניה דרך תמונות מתחלפות עם כתוביות. כמו כן, מדי פעם הוא גם נותן פרשנות לכמה מילים מהשפה הרומנית.
בחלק האחרון, ג'ודה משתמש בטריק האהוב עליו: להכניס רפליקות גזעניות ואמירות שוביניסטיות מופרכות לפיהם של הדמויות בניסיון לבצע דמוניזציה לציבור הרומני. אני יוצא מנקודת הנחה ששלל האמירות נלקחו מחיים האמיתיים וגם הסיומת של הסרט נהדרת (בגבול של "מה לעזאזל קרה עכשיו"), אבל זה לא מצדיק את כל מה שמתרחש על המסך.
אין צורך להודות לי על כך שחסכתי לכם עוד שעתיים מחייכם.
"תקשיב" (Listen) (פנורמה)
במאית: אנה רושה דה־סוסה
משפחה של מהגרים פורטוגזים חיה בפרברי לונדון והם מנסים לפרנס את שלושת ילדיהם, אך בקושי מצליחים לגמור את החודש. תקרית בבית הספר עם בתם החירשת מובילה את שירותי הרווחה הבריטים להוציא את הילדים מהבית ומאלצת את ההורים לצאת למאבק על משמרות.
"תקשיב" הוא סרט כל כך מזויף, שטחי וחסר כנות! אנה רושה ניסתה לייצר דרמה נוגעת ללב על משפחת מהגרים שנלחמת נגד שירותי הרווחה כדי להחזיר את ילדיהם בהשראת עבודותיהם של קן לואך ואנדראה ארנולד, אבל נכשלת עד שפל המדרגה.
גם אם נעזוב בצד את יכולות המשחק הגרועות, סצנות מגוחכות כמו הפעם בה האם משאירה את ילדיה מחוץ למכולת רק כדי לגנוב משם וגומרת לבתה לאחר לבית הספר עקב זאת ועוד כמה פתרונות לקונפליקטים שמגיעים משום מקום, אי אפשר להתעלם מהצגת שירותי הרווחה בסרט. אילו לא הייתי יודע שהסרט מתרחש בבריטניה, הייתי חושב שמדובר במדינת עולם שלישית או מדינה מושחתת מאוד. הילדים נלקחים מהמשפחה על ידי הרווחה לכאורה ללא סיבה, מזניחים את צרכיה של הילדה החירשת, משקרים לגבי מצבם של הילדים להורים ועוד סיטואציות מוזרות ולא אמינות.
דבר נוסף שמרתיע ב"תקשיבו" הוא הליהוק המדיף ריח חזק של גזענות כאשר כל הדמויות המרושעות משירותי הרווחה מגולמים על-ידי בני-מיעוטים.
איליה גינזבורג
חי בסרט 
תגובה אחת על “הסרטים המומלצים ואלה שפחות בפסטיבל ירושלים 2021”