בעודכם קוראים שורות אלו שנה חדשה כבר החלה ופסטיבל ירושלים נגמר. התחלתי לכתוב את הפוסט בהפסקות בין הסרטים המוקרנים בעיר הבירה, וכך קיבלתם משוב שצופה אל העתיד מן העבר. מצב מוזר זה התאפשר הודות לדחיית פסטיבל ירושלים (מיולי לסוף אוגוסט), והחגים המוקדמים, כך שפסטיבל חיפה מתרחש רק שבועיים אחרי פסטיבל ירושלים, וזולג אל תוכו עם פרסום התוכנייה (של חיפה) יומיים לפני סיומו. זה לא נגמר בזה – מספר סרטים בולטים מהתוכניה הירושלמית יוקרנו גם בחיפה.
בדומה לאחיו הירושלמי פסטיבל חיפה הצליח להעמיד תוכנייה מרשימה הכוללת מספר סרטים בולטים שזה עתה הוקרנו בפסטיבלים הבכירים בעולם, וכן, לא מעט סרטים מדוברים משנה שעברה שרק עכשיו מגיעים לארצנו. אולי ההבדל הבולט ביותר בין שני הפסטיבלים, הוא האפשרות לצפייה ביתית, בחלק מהסרטים המוקרנים בפסטיבל חיפה דרך האתר המיועד, אם כי בשביל חלקם כדאי לעשות את המאמץ ולראות אותם על המסך הגדול.
תוכלו להתרשם מהתוכנייה ולהזמין סרטים באתר הרשמי.
סרטי חובה
האדם הגרוע בעולם (The Worst Person in the World) (פנורמה) – אחד מהסרטים שגם הוקרנו בפסטיבל ירושלים, שם התמזל מזלי לצפות בו והיה לאחד מסרטי הפסטיבל הטובים שצפיתי בהם. סרט מבריק עם תסריט, דמויות וגישה קולנועית מקוריות.
מינארי (Minari) (גאלה) – הרחק-הרחק בינואר 2020 "מינארי" זכה בפסטיבל סאנדאנס. מאז הספיק להקסים חצי מהעולם, להיות מועמד ל6 אוסקרים (כולל הסרט הטוב ביותר) וגם להביא לשחקנית המשנה של הסרט – יו-י'ונג יון הקוריאנית, את הפסלון המיוחל… בין השאר גם נכנס לעשיריית סרטי השנה שלי ורק עכשיו הוא מגיע אלינו. מומלץ ביותר! אם כי עולה למסכים בלב ב30.09.
גלגל המזלות (Wheel of Fortune and Fantasy)
(תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי)
במאי: ריוסוקה המגוצ'י
מדובר בשנה מאוד מוצלחת עבור ריוסוקה המגוצ'י עם הישג בולט שמעט מאד במאים הצליחו עד כה. שני הסרטים שהוא מוציא ב2021, "גלגל המזלות" ו"הנהגת של מר יוסוקה", הוצגו בשני פסטיבלים בכירים (כל אחד בתורו): ברלין וקאן בתחרות הרשמית, משניהם הוא יצא מהולל עם פרסים. "גלגל המזלות" שזיכה אותו בפרס הגדול של חבר השופטים בברלין הוא מקבץ של שלושה פרקים על אהבה שאין ביניהם קשר ישיר: משולש אהבה בין שתי חברות וגבר; מלכודת פיתוי בין סטודנטית ומרצה מפורסם לספרות; ומפגש אקראי בין שתי נשים שחושבות שלמדו יחד בתיכון.
"גלגל המזלות" הוא תענוג קולנועי צרוף. מדובר בסרט קטן ואינטימי המוכיח שאין צורך בצילום מרהיב, יחסים קורעי לב או אפקטי סאונד מצמררים בשביל ליצור סרט יפה, בלתי נשכח ונוגע ללב. סרטו של המגוצ'י אינו מכיל אף אחד מאלו, אבל לא יכולתי להוריד את עיניי מהמסך במהלך שלושת הסיפורים הקצרים הבנויים בעיקר משוטים סטטיים-ארוכים במהלכם שתי דמויות משוחחות זו עם זו.
"גלגל המזלות" הוא סרט מאד פשוט שכבש אותי עם דמויות אמינות, הדיאלוגים הכנים ביניהם במהלך פגישות כמעט מקריות שלמרות זאת בהחלט ישפיעו עליהן וכך משפיעות גם על הצופים. באותם המפגשים הלכאורה מזדמנים מסתתרות הפתעות ותפניות ברגעים הנכונים של הסצנות שבהן הצופה כבר בטוח לאן הסיטואציות האלה מובילות וכך מרענות אותן.
דרך אגב, גם "הנהגת של מר יוסוקה" שזכה בפסטיבל קאן בפרס התסריט, יוקרן בחיפה. טרם צפיתי בו וכך בוודאות תוכלו למצוא אותי באחת מההקרנות שלו.
המעבר (The Crossing) (תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)
במאית: פלורנס מיילי
ניתן לצפות אונליין מ22.09 עד 25.09.
קיונה ומשפחתה יזידים, כאשר המלחמה פורצת הם הופכים למיעוט נרדף ומחליטים להמלט ולחצות את הגבול. בראשית המסע, הוריה נתפסים וקיונה נשארת לבדה עם אדריאל, אחיה הקטן. היא נחושה בדעתה להשלים את המשימה ולהביא את אדריאל בשלום מעבר לגבולות המדינה שהפכה עוינת כלפיהם.
"המעבר" הוא סרט אנימציה בעלת עוצמה יוצאת דופן, מזעזע הרבה יותר מחלק ניכר מסרטי לייב אקשן. בחירת סגנון האנימציה של הסרט הוא חכם ומעמיק כאחד. קודם כל, אין הרבה סרטי אנימציה, שסגנונם מוצדק על ידי הרקע והאופי של הדמות. "המעבר" מצליח לעשות זאת.
אבל בעיקר, האנימציה הנפלאה והיפה של ציורי שמן על זכוכית מאפשרת לפלורנס מיילי להראות את פחדי הילדים אמיתיים ככל שהם יכולים להיות. היא מערבבת צבעים ומשיחות מכחול ומעבירה דרכם סערת רגשות.
"המעבר" הוא סרט מדהים על אומץ לב של ילדה קטנה להתגבר על קשיים ולשמור על שרדי משפחתה בכל מחיר.
ספינת עץ (Luzzu) (תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)
במאי: אלכס קאמילרי
ניתן לצפות אונליין מ21.09 עד 24.09.
"לוזו" משמו המקורי של הסרט היא ספינת דיג קלאסית מיוחדת שעוברת במשך דורות במשפחות של דייגים מלטזים. יסמארק, דייג צעיר ואב טרי, בקושי מצליח לגמור את החודש. סירתו זקוקה לתיקון דחוף ובנו הפעוט לטיפול רפואי. יסמארק נעמד בפני בחירה האם לנסות ולתקן את הסירה, להצטרף לשוק השחור שמחריב את אזורי הדייג וחייהם של הדייגים המקומיים או להחליף את המקצוע העתיק שפרנס את סבותיו.
לא בכדי משווים את "ספינת העץ" לסרטי נאו-ריאליזם האיטלקיים. סרט מרגש הנותן מבט כאוב על גבר המתאמץ לפרנס את משפחתו עם מלאכה שהוא אוהב. השחקנים הלא מקצועיים מעניקים ל"ספינת עץ" את האותנטיות ויסמארק שיקלונה, דייג מקצועי בעצמו, נותן את כולו לתפקיד.
רהאנה (Rehana Maryam Noor) (במבט אישי)
במאי: עבדולה מוחמד סהאד
ניתן לצפות אונליין מ25.09 עד 28.09.
רהאנה, אלמנה צעירה ואם לילדה בת שש, עובדת כעוזרת הוראה לפרופסור במכללה רפואית. ערב אחד היא מבחינה בסטודנטית יוצאת בריצה מחדרו בעודה בוכה ומספר כפתורים בחולצתה פתוחים. רהאנה מנסה לשכנע את הצעירה להתלונן כנגד הפרופסור ומוכנה להלחם עבורה, אך הסטודנטית רוצה להתנער מהאירוע. רהאנה לא מוכנה להניח לזה לקרות, במקביל היא מקבלת הודעות מבית-הספר עם תלונות על התנהגות של בתה.
אם תצפו ב"רהאנה" תוכלו, כמוני, להתגאות בפני החברים שצפיתם בסרט בנגלדשי (אם כי אני ראיתי 15 כאלו בחיי). אם זאת סיבה לא מספיק טובה אז תרשו לי לספר לכם ש"רהאנה" הוא בחינה רב-עוצמתית ונועזת של הטרדה מינית וחוסר שוויון מגדרי במדינה המוסלמית.
מדובר בסרט לא נעים ולא נוח לצפייה (וזאת מחמאה!). הבחירה הנבונה בפלטת צבעים הכחלחלה הקרה ותחושת הכליאה בכלוב המחוזקת בכך שרהאנה אינה יוצאת ממרחבים סגורים משאירה את הצופה בתחושת אי-נוחות ודריכות תמידית. אזמרי האקה בדהון מהדימה בתור ראהנה עושה את הבלתי-אפשרי על מנת להשיג את הצדק בעיניה גם אם התוצאה עלולה להיות התנגשות בקיר. צדקנות כזו, שבאה לידי ביטוי בכל תחומי חייה של הדמות, גובלת בטיפשות בלתי נסלחת, אך במקרה של "רהאנה" מציגה את אחת הדמויות הנשיות החזקות בקולנוע שראיתי בזמן האחרון.
כדאי לצפות
ליל הלהבות (Prayers for the Stolen) (תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי)
במאית: טטיאנה הואסו
חטיפת נשים וילדות על-ידי קרטלים אל מול אוזלת יד ושחיתות של המשטרה והצבא הוא נושא כאוב במקסיקו ורבים הסרטים העוסקים בו. "ליל להבות" הוא סרט הביכורים העלילתי של טטיאנה הואסו שעד כה ביימה קולנוע תיעודי, המוכר ביניהם "סערה" עוסק גם בחטיפת נשים והוקרן בחיפה לפני כ-5 שנים.
מקסיקו, כפר קטן, בהרים, הגברים המקומיים עזבו לארה"ב על-מנת להביא פרנסה וכך נשות הכפר נשארו נתונות לחסדי הקרטים המקומיים. עוד מילדותן אנה ושתי חברותיה חיות תחת אזהרות אמם להסתיר את נשיותן כדי לא ליפול טרף לקרטלים המחפשים אחרי נערות צעירות. הסרט מחולק לשני פרקים: בהיות הבנות בגילאי 8 ו14.
סצנת הפתיחה של "ליל הלהבות" מהפנטת ואחת הטובות של השנה, מכניסה כבר מהרגעים הראשונים של הסרט לאווירה מבעיתה של שגרת החיים הבלתי נתפסת בפריפריה המקסיקנית. טטיאנה הואסו בחרה להציג כמעט את כולו מבעד עיניה של אנה, הילדה הקטנה והמתבגרת, כך שכל מה שאנו יודעים הוא לפי ההכרה שלה. פערי ההבנה של הילדה לבין הבנה המבוגרת של הצופים הופכת את הסרט למפחיד אף יותר זאת בזכות הופעות יוצאות מן הכלל של כריסטינה אורדונייס גונסאלס (אנה בת 8) ומרייה ממברניו (אנה בת 14).
מורינה (מורינה) (תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)
במאית: אנטונטה אלמט קוסיאנוביץ
מורינה הוא סוג של דג ממשפחת הצלופחים שיוליה, נערה מתבגרת, ואנטה, אביה, נוהגים לצוד במעמקי הים. הם חיים באי קרואטי לשם מגיע חוויאר, ידיד ותיק של אנטה שלא התראתה איתו שנים, על מנת לעזור לאנטה למכור לקבוצת זרים חלקת אדמה באי בבעלותו. יוליה שתחילה מקבלת את חוויאר בעוינות מתחילה לראות בו הזדמנות להשתחרר מכבליו של אב שתלטני.
זוכה מצלמת הזהב (פרס לסרט הביכורים) בפסטיבל קאן 2021. "מורינה" הוא סרט התבגרות חזק שמציג יחסים מורכבים בין אב לבתו. ביחד עם פרנק גרציאנו, שותפה לתסריט, אנטונטה אלמט קוסיאנוביץ יצרה דמויות אנושיות עם מערכת יחסים הורית מעניינת ומרעננת. לעומת לא מעט סרטים מהעת האחרונה הם אינם ברחו לבחירה הקלה של להציג דמות "שטנית"-דומיננטית אל מול דמות נשית תמימה ומדוכאת שרק מחפשת חופש. לאון לוצ'ב (אנטה) נהדר בתור אב ובעל נוקשה ולא סימפטי במיוחד, אבל יחד עם זאת דואג ואוהב את משפחתו. גרציה פיליפוביץ (יוליה) מעולה בתור נערה שמאזנת בתוכה שבריריות וחוזק המחפשת עצמאות, חולמת בהקיץ ומתאהבת לראשונה.
צילום האי שטוף השמש פשוט נפלא! במקום אתר פסטורלי הוא הופך לקלאוסטרופובי עבור הדמויות בגלל השמש שנראה כלא ניתן להסתרר ממנה והמים נראים כמחבוא היחיד.
צייד הלווייתנים הצעיר (The Whaler Boy)
(תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)
במאי: פיליפ יורייב
ניתן לצפות אונליין מ25.09 עד 28.09.
לשקה, נער מקהילת הצ'וקצ'ים, עוזר בציד לוויתנים וחלוקת הבשר לתושבי המקום. הכפר שלו שוכן בנקודה הצפונית ברוסיה ממנה מפרידים רק 85 ק"מ ימיים לאלסקה בארה"ב. עם הגעת האינטרנט לאזור המרוחק לשקה מוצא את עצמו מתאהב בצעירה מווידאו-צ'אט ארוטי. כאשר הוא מבין שהיא נמצאת בדטרויט הוא חושב לנסות ולברוח לארה"ב.
כבר הזכרתי וציינתי לטובה את "צייד הלוויתנים הצעיר" כאשר סקרתי את נציגי המדינות לאוסקר בשנה שעברה (כאופציה נוספת שאינה נבחרה לייצג את רוסיה) וזאת הזדמנות נוספת עבורי לשבח את סרטו של יורייב ושלכם לצפות בו. פיליפ יורייב מצליח למלא את סרט הביכורים שלו באווירה מאוד מיוחדת ואותנטית של בדידות ועגמומיות, אבל גם מתיקות של אגדה בעלת תקווה. תוכלו למצוא בסרט דמויות מקוריות כמו סבא מרקד שלא עובר יום שהוא לא טוען שהוא הולך למות למחרת או נער מקסים שאינו מבין את חוקי הרשת ומתאהב בנערה הראשונה שהוא רואה על המסך ופסקול שמורכב משירי רוי אורביסון וג'ולי קרואיס.
שומר אחי (Brother’s Keeper) (תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)
במאי: פריט קראהן
ניתן לצפות אונליין מ21.09 עד 24.09.
פנימייה דלת אמצעים לנערים כורדים בהרים הטורקיים. יוסוף דואג להכל לחברו ממו, נער חלש ונתון להצקות חבריו והצוות. כאשר בוקר אחד ממו מתקשה לקום עקב מחלה מסתורית, יוסוף מנסה לגרום לצוות המקום לטפל בו ולהזעיק עזרה. בעוד המצב של מומו מחמיר, שלג כבד נופל במקום שמקשה על יציאה מהפנימייה המבודדת.
פריט קראהן מצליח להפוך את ה85 דקות הקצרות של "שומר אחי" לדרמה אינטנסיבית מפותחת ומבוימת היטב. הן מכילות לא מעט סודות והתפתחויות מפתיעות של התסריט. החשיפה ההדרגתית של הניסיון להבין מה קרה לממו כמו גם מצבו של ממו מחזקים את המתח וכך גם מעלים שאלות על אחריות, של הילדים והמבוגרים שהחינוך שלהם מוטל עליהם.
השחקנים הצעירים של הסרט בראשם סאמט יילדיז בתפקיד יוסוף נותנים הצגות מרשימות שלא נופלות מהשחקנים המבוגרים והמקצועיים של הסרט.
אפשר לוותר
טיטאן (Titane) – עוד סרט מהתוכניה הירושלמית. זוכה פרס דקל הזהב בקאן ולצערי הפעם מדובר בסרט הרבה פחות טוב שנדמה שעיקר מטרתו נסיונות להגעיל ולזעזע את צופיו עם אלימות.
אבולוציה (Evolution) (תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי)
במאי: קורנל מונדרוצו
בסרטו החדש קורנל מונדרוצו ("האל הלבן", "קרעים של אישה") ההונגרי בוחן בפרספקטיבה רחבה את השואה ושאלות מיהו יהודי דרך היסטוריה של משפחה אחת. הסרט מחולק לשלושה פרקים ותקופות: הימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה במהלכה שלושה גברים מנקים מה שנראה כתא גזים רק בשביל למצוא שם תגלית יוצאת דופן; בימינו בתה של ניצולת שואה מזדקנת דנה איתה על שאלות זהות בעודה מנסה לשכנע אותה להגיע לטקס הוקרה לניצולי שואה ולהביא לה תעודת לידה שתסייע לבת לקבל אזרחות גרמנית; נכדה של הניצולה, תלמיד תיכון, סובל מהצקות בהיותו יהודי ומתאהב בבחורה מוסלמית.
"אבולוציה" מורכב בעיקר משוטים ארוכים. כמו רובם המוחלט של סרטי וון-שוט גם סרטו של מונדרוצו מרשים ביותר מבחינה טכנית. הבעיה היא שהחלק המעניין היחיד בסרט הוא החלק הראשון בסרט ואורכו כ-20 דקות בלבד כאשר ברבע שעה הראשונה לא נאמרת אף מילה. הסצנה מציגה חוויית שואה סוריאליסטית חזקה.
החלק השני הוא ההפך הגמור מהראשון. הוא מבוסס על מחזה של קטיה וובר, התסריטאית של "אבולוציה" וכתוצאה מכך מורכב מסצנה של פטפטת אינסופית. בניגוד לסרטי מחזות רבים, הסצנה של כחצי-שעה, לכל הפחות, ב"אבלוציה", מכילה דיאלוג רדוד שהולך במעגלים וממצה את עצמו זמן ארוך לפני שהוא מסתיים בפועל (באופן סוריאליסטי למדי).
החלק השלישי, הפעם כולו ריאליסטי, קצת מרענן יותר מהשני בעודו עוקב אחרי הנכד במהלך יממה שלמה (כלומר מספר סצנות), אך השאלות והתשובות אותן מספק שטחיות.
מה אנחנו רואים כשאנו מביטים בשמים? (What Do We See When We Look at the Sky?)
(תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי)
במאי: אלכסנדר קוברידזה
ניתן לצפות אונליין מ23.09 עד 26.09.
אגדה למבוגרים, אם כי ניתן להגיע לסרט גם עם ילדים, למרות שאני לא בטוח שהם ישרדו את השעתיים וחצי של "מה אנחנו רואים כשאנו מביטים בשמים?" אם כי אולי ירדמו. רצף של פגישות מקריות באותה הנקודה תוך יום אחד גורם לליסה וגאורגי להתאהב אחד בשני. הם קובעים להיפגש למחרת מבלי להחליף פרטים נוספים. קללה מוטלת עליהם ובבוקר הם קמים כשהם נראים שונה והכשרון העיקרי שלהם אבוד. כשהם מגיעים לפגישה הם לא מזהים זה את זו, אך בטוחים ברגשותיהם.
לצערי, הסינופסיס הפנטסטי הזה לא מתפתח מעבר להנחת היסוד. במשך שעתיים וחצי הארוכות, קוברידזה בוחר לספר באמצעות וויס-אובר לא ידידותי ומכביד באיזה מהברים כלבי העיר בוחרים לצפות במשחקי מונדיאל ולמה במקום לפתח את יחסי הדמויות והסיפור. בצורה זאת הוא מורח את "מה אנחנו רואים כשאנו מביטים בשמים?" ובמקום סרט קסום ורומנטי אנו מקבלים הרהורים פואטיים על העיר ותושביה. שעמום מוחלט! אני יוצא מנקודת הנחה שקולנוע זה ימצא חן בעיני צופים מסוימים, אבל איני נכלל ביניהם.
קלרה סולה (Clara Sola) (תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)
במאי: נטאלי אלווארס מסן
ניתן לצפות אונליין מ25.09 עד 28.09.
קלרה, אישה אוטיסטית בת 40, חיה ביחד עם אימה ואחייניתה המתבגרת בחווה בכפר נידח בקוסטה-ריקה. אימה אישה אדוקה דואגת לטפח את האמונה של אנשי המקום שקלרה בעלת כוחות ריפוי מיוחדים. היא דואגת להדחיק את המיניות של קלרה ומענישה אותה על אוננות. קלרה בעצמה מתקשרת טוב יותר עם הטבע כולל הסוס הלבן והיפה שבבעלותם מאשר עם בני-אדם. כאשר עובד חדש וצעיר מגיע למקום, קלרה לראשונה בחייה מרגישה משיכה מינית.
"קלרה סולה" הוא סרט חשוב שמדבר בגלוי על מיניות מודחקת במדינה נוצרית דרך מבט נשי. אמנם ונדי צ'ינצ'ייה אראיה (קלרה), רקדנית במקצועה, מעולה בתפקיד הבכורה שלה בקולנוע והצילום היפה מצליח להביא לחיבור רוחני בין הדמות לטבע, אך אין בסרטה של נטאלי אלווארס מסן דבר מה מקורי או מרתק. הקולנוע של השנים האחרונות העלה רף בכל הקשור לסרטי התעצמות נשית והתעוררות מינית, "קלרה סולה" לא הצליח להפתיע או לעניין אותי. יתרה מזאת, הוא מרגיש נגרר יתר על המידה לקראת סופו.
שיעורים בפרסית (Persian Lessons) (גאלה)
במאי: ודים פרלמן
ז'יל, יהודי צעיר, בשביל לשרוד במחנה ריכוז מחליט להתחזה לפרסי. אחד מהקצינים הבכירים של המחנה, קוך, חולם בתום המלחמה לפתוח מסעדה באירן ולשם כך דורש מז'יל ללמד אותו פרסית, שפה שהוא כאמור כלל לא מכיר.
ודים פרלמן הוא ללא ספק במאי מוכשר. הוא הצליח להפוך סיפור מרתק זה לשעממון ללא מעוף. הדמויות בסרט אינן מרגישות אמתיות וכתוצאה "שיעורים בפרסית" כמעט לחלוטין מחוסר רגשות. פרלמן נותן מקום יתר לדמויות משניות רבות וסיפוריהן במקום לפתח טוב יותר את יחסיהם של ז'יל וקוך. הבימוי הלא מאוזן שלו מגיע לשיא לקראת הסוף כאשר בניסיון נואש לדחוף לסרט סצנות זוועה (כי "איך אפשר בלי בסרט שואה") הוא מוסיף דמויות חדשות לסיפור כדי להצדיק נקודת מבט חדשה שתאפשר להראות אותן.
להתרחק כמו מאש
מין חסר מזל או פורנו משוגעים (Bad Luck Banging or Loony Porn) (פנורמה) – גם הסרט הרומני, זוכה דב הזהב בפסטיבל 2021 הוקרן בירושלים. כבר כתבתי אזהרת צפייה חמורה מפני הסרט במדור של המלצות לפסטיבל ירושלים. אומנם מאז כבר הספקתי לצפות בסרטים שהם אף גרועים יותר (קשה להאמין), אבל זה בשום אופן לא הופך את הצפייה בו לכדאית.
מראה, מראה (In The Mirror) (הלילות הפרועים של חיפה)
במאית: לילה פקאלנינה
ניתן לצפות אונליין מ23.09 עד 26.09.
מבט מודרני על אגדת שלגיה. אמה של שלגיה נפטרת בעת לידתה. אביה, מנהל חדר כושר ומאמן קרוספיט, מתחתן עם אישה ששוברת שיא של תרגילי סמוך-קום – 50. שלגיה שגודלת בחבורת גברים מזיעים שלא מפסיקים להתאמן שוברת כבר בנעוריה את השיא של אמא החורגת. האם הזועמת דואגת להיפטר מהנערה בתקווה להחזיר לעצמה את השיא, אבל כמו באגדה המקורית, זה לא עובר לה כל כך חלק.
לא רק העיבוד ב"מראה, מראה" הוא מודרני אלא גם סגנונו. הסרט כולו מצולם כצילום סלפי מאוזן ולועג באופן מוצלח למדי לתרבות של תיועד עצמי תמדי ואובססיה יתר לבריאות וספורט. העניין הוא שפקאלנינה נופלת למלכודת של עצמה וכשכעבור כ-5 דקות אל תוך הסרט הרעיון מאחורי צורתו נהיה ברור מדי, הברכתיואניות שלו מתחילה לעבוד כנגדו. הגיבורים שמדברים אל תוך המצלמה במקום לפנות אחד לשני, העיסוק בספורט תופס מקום מרכזי בסרט (גם שבעת הגמדים, כלל לא גמדים, אלא גברים שריריים העושים אימונים ביער) במקום דמויות אמתיות אנו מקבלים הגדרות והתנהגות שלהן היא תמוה למדי.
חי בסרט 
תגובה אחת על “הסרטים המומלצים ואלה שפחות בפסטיבל חיפה 2021”