שוב הגענו לחודש וקצת לפני סוף השנה וקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר נמצאת בעיצומה. השנה 93 מדינות בחרו את הנציגים בתקווה לקבל הוקרה מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע. בעוד כחודש הרשימה הארוכה תתקצר ל15 סרטים ומתוכם ייבחרו המועמדים הסופיים. רק אחד מהם יקבל את הפסל מזהב.
בדומה לשנה הקודמת, הרשימה המקוצרת של 15 סרטים נבחרת על-ידי כלל חברי האקדמיה שיצהירו שצפו, לכל הפחות ב12 מתוך 93 הסרטים מתוך הרשימה. בניגוד לעשור הקודם, מספר סרטים הוספו על-ידי הוועדה המיוחדת, והם שמואת הסרטים האמנותיים יותר או פחות מדוברים בעמדת נחיתות מסוימת (פירוט על התהליך בפוסט משנה שעברה). מצד שני, ההחלטה על הרחבתה רשימה המקוצרת מ – 9 סרטים ל15, כפי שהיה בשנה שעברה, נשארה על תקנה והיא מאפשרת ליותר סרטים לבלוט.
בשונה משנה שעברה, לא אחלק את הביקורות שלי לפי האזורים הגיאוגרפיים אלא באופן אקראי כך במהלך הקריאה תתקלו בסרטים בעלי סיכוי גבוה, סרטים ששווים את תשומת הלב אפילו שהסיכוי שלהם להתברג נמוכים מאוד וגם כאלו שיחפשו את הברגים עוד הרבה מאוד זמן.
הסרטים הבאים שתקראו בחלק הראשון מוקרנים ברגע זה, אל דאגה, ציינתי איפה ניתן לצפות בהם.
בולגריה
“פחד" ("Fear" / "Страх")
במאי: איוואילו חריסטוב
מוקרן בסינמטקים ובבתי הקולנוע ברחבי הארץ.
סבטלנה, אלמנה מבוגרת, גרה בכפר בולגרי השוכן על הגבול עם טורקיה. מיקום הכפר מזמין אליו פליטים רבים. בעקבות כתבות טלוויזיה חוזרות על המצב, ראשת הכפר מנסה לארגן מקום מפלט זמני עבור קבוצת פליטים גדולה מסוריה. במהלך הציד, סבטלנה נתקלת ביער בפליט אפריקאי בודד, באבמבה ממאלי, ועוצרת אותו. אחרי שהיא מצליחה להגיע איתו לבסיס הצבאי נאמר לה שאין מקום עבורו וראשת הכפר טוענת שאף אחד לא ביקש ממנה לעצור אתהפליט ומעכשיו הוא בעיה שלה. סבטלנה משחררת את באמבה, אבל הוא לא עוזב והיא מבינה שעליה להכניס אותו לביתה אחרת הוא יקפא למוות. תושבי הכפר לא רואים בעין יפה את הימצאותו של גבר אפריקאי בשטח הכפר.
“פחד" סרט קומדיה שחורה שלועג לשנאת זרים וטיפול בפליטים בדרך לא הכי מוצלחת. ברגעים הטובים הסרט מצליח להעלות חיוך מהול במרירות ואף להצחיק. למשל סצנה בה ראשת הכפר נואמת בפני הפליטים ונאלצת להיעזר באדם היחיד שדובר אנגלית ויכול לתרגם, תלמיד חטיבת ביניים. כאמור המילה "לתרגם" היא הגזמה מופרזת כי התרגום שלו עקום ומה שהוא אומר למשל: "יש חרא בשירותים, אבל הוא מגיע מכל הלב".
הסרט נופל במלכודות גנריות ופופוליזם ריק מתוכן בניסיון להציג רוע לב סתמי אצל המקומיים. האינטראקציה בין סבטלנה לבאמבה אמנם חביבה לפרקים, אך לוקה בחוסר אמינות. הניסיון להדגיש את פערי השפה ואת הדמיון בצורת המחשבה והאנושיות של שתי הדמויות באמצעות הכנסת משפטים זהים בשפה של כל האחד מהגיבורים בולטת ומחזקת את הגנריות. הצילום בשחור-לבן לא מביא תועלת וסצנת הסיום הסוראליסטית רק מוסיפה לתהייה לגבי הסרט.
סיכוי להיכנס לרשימה הקצרה: קטן. הסרט קיבל באזז בזכייתו בפסטיבל טאלין 2020 ואף מופץ בימים אלובארץ לכן הסיכוי קיים. יש לזכור כי השנה יש 3 סרטי פליטים ועוד מספר סרטים על הגירה שלפחות אחד טוב ומפורסם יותר מ"פחד". בעודנו מדברים על סרטים בנושא פליטים, הוגשו מספר רב סרטים כאלו בעבר וכולם נחלו כישלון, מלבד "האיש שמכר את עורו" התוניסאי המעולה שקיבל מועמדות בשנה שעברה.
הונג קונג
"מאפס לנכס" ("Zero to Hero" / "媽媽的神奇小子")
במאי: צ'י-מן וואן
זמין בנטפליקס.
מלודרמת ביוגרפית סוחטת דמעות (בצחוק) על סו ווה וואי רץ פאראלימפי (אולימפיאדה לאנשים בעלי מוגבלויות שונות) שזכה במספר רב של מדליות. "מאפס לנכס" מתמקד בעיקר ביחסים בינו לבין אמו המסורה הדוחקת בו להצליח למרות מגבלותיו. הסרט מתפרש על שלושה עשורים בחייו של סו ווה וואי, מרגע האבחון בשיתוק מוחין בילדותו בשנות ה-80 ועד לאולימפיאדה הרביעית בחייו בשנת 2008.
נקודה אחת לזכות ניתן להגיד על הנציג ההונג-קונגי, הוא מצליח להעלות את נושא אי-שוויון ביחס לנכים ולספורטאים הפאראלימפיים בפרט על פני השטח. חבל שהסרט מנסה לדחוף בכוח את הרגעים הקשים ומכריח את הצופה להרגיש, גם אם ההרגשה שהיא מלאכותית. .המוזיקה הדרמטית בכל סצנה לא נחוצה והופכת רגעים מרגשים למגוחכים, פשוט בזבוז. וזה לא נגמר פה, יותר מידי קיטשיות מכבידה על הסרט.
בכל זאת, אני חייב להודות שסיפור על התמדה והצלחה לאור כל הקשיים מצליח לשבור את החומות שבניתי לאורך השנים נגד קיטשיות ומוזיקה מגכוחת. סנדרה נג המגלמת את אמו של סו היא הלב הפועם של הסרט ומצליחה להרים אותו מעל הכישלון.
השם המקורי של הסרט: "ילד הפלא של אמא".
סיכוי להיכנס לרשימה הקצרה:: הייתי אומר אפסי, אבל מי יודע, הוא יכול להפוך בטעות לנכס של הונג-קונג ולהביא לה מועמדות מפתיעה שנייה ברציפות (אחרי "ימים טובים" בשנה שעברה)
ישראל
"ויהיה בוקר" (", ليكن صباحا")
במאי: ערן קולירין
יוקרן בלב ת"א מהתאריך 25.11 ועד 02.12
דרמה קומית סאטירית על כפר פלסטיני שנקלה למצור עקב הוראה צבאית בלתי ידועה. סמי, הייטקיסט מצליח, מגיע עם אשתו ועם בנו לכפר ילדתו כדי לחגוג את חתונת אחיו. כשהם נוסעים בחזרה לביתם, הם מגלים שהחל מצור על כפר והם תקועים ואין רשת קווים ואינטרנטית בכפ. בלית ברירה סמי ומשפחתו שבים לבית הוריו ללא ידיעה מתי יוכלו לחזור לחיים הרגילים. לאורך שהותם, הוא מתמודד עם התככים במשפחה, עם החבר העצלן המנסה להחזיר את אשתו, עם בריוני הכפר ועם שאלות על הזהות שלו.
"ויהיה בוקר" זכה בפרסים החשובים בטקס פרסי אופיר האחרון כולל הסרט הטוב ביותר וכך הפך לנציג שלנו באוסקר. הקרנות בשבוע הבא נועדו כדי לעמוד בתקנון של האוסקר. אז יש לכם ההזדמנות לצפות בו השבוע בטרום בכורה, אחרת תצטרכו להמתין עד ינואר.
ערן קולירין הוא ללא ספק במאי נהדר עם חוש יוצא דופן לרגעים קומיים. לא מעט מין הרגעים האלו מופיעים גם ב"ויהיה בוקר". למשל סמי משווה עם בן דודו מי מקבל יותר הטבות מהעבודה. מלבד רכב ונייד הוא מקבל דלקן ולכן מבחינתו הוא יותר מוצלח.
לזכותו אציין שהוא התמקד בסכסוכים הפנימיים בחברה הערבית מאשר על הקונפליקט הצבאי. הוא עושה זאת מבלי להרגיש מתנשא.
למרות ההיבטים החיובים שציינתי, אני לא חושב שהם מספיקים כדי להחזיק את הסרט מבלי לתת תחושה של שטחיות. הסרט ארוך ורבוי דמויות ועלילות שקשה לעקוב אחריהן.
סיכוי להיכנס לרשימה הקצרה: קטן. הסרט הוקרן במסגרת צדדית בפסטיבל קאן. היו זמנים שסרטים בנושא הקונפליקט זכו לחיבוק חם מהאקדמיה, אז הכל יכול.
נורווגיה
"האדם הגרוע בעולם" ("The Worst Person in the World" / "Verdens verste menneske")
במאי: יואכים טרייר
יוקרן בטרום בכורה במספר סינמטקים כחלק משבוע קולנוע נורדי
על "האדם הגרוע בעולם" יצא לי להמליץ אחרי שצפיתי בו בפסטיבל ירושלים ומקווה שאוכל לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לצפות בו שנית ולשכנע אותכם לצפות בו עכשיו כשהוא יותר נגיש. זהו אחד הסרטים המדוברים ביותר בבימת הקולנוע העולמי השנה עוד מבכורתו בפסטיבל קאן, שם זיכה את השחקנית הראשית, רנאטה ריינסב, בפרס. ריינסב מגלמת את ג'ולי, בחורה בת 30, שהספיקה להחליף את לימודי הרפואה בלימודי פסיכולוגיה אחרי זה בצילום ולבסוף בספרות. היא חייה עם מאייר קומיקס מוכר שמבוגר ממנה בעשור שדוחק בה להקים איתו משפחה. ג'ולי מתפלחת למסיבה ונתקלת בבחור צעיר.היא לא מצליחה להשתחרר מהזיכרון של הפגישה המקרית.
אני לא הולך לספלייר (לעשות לכם ספויילר) לכם מיהו "האדם הגרוע בעולם" ולמה הוא כזה, אבל אני מבטיח לכם אתם תופתעו ותצחקו. הדמויות שטרייר יצר עם שותפו לתסריט, אסקיל ווגט, מקוריות ונוגעות ללב. הם מופיעים בסיטואציות ייחודיות, וכל כך אותנטיות, מי היה מעלה על דעתו שלהריח בתי שחי של בני הזוג יכול להרגיש כה רומנטי.
טרייר מחלק את סרטו ל- 12 פרקים והפתיח והסגיר (לא נכללים בפרקים) מהווים מסגרת נרטיבית לסרט ומוסיפים קסם במקומות הנכונים בעזרת הוויס אובר. הוא חינני ולא פולש לסאב-טקסט. הקולנוע של טרייר מדהים ומפתיע ויזואלית וגורם לא פעם להתקרב לקצה הכסא פעורי פה. רנאטה ריינסב בצדק קיבלה את הפרס בקאן, כשהיא מובילה את הסרט בבטחה ונותנת הופעה פנטסטית.
"האדם הגרוע ביותר" לא נטול פגמים, אך הוא מקרה נדיר של סרט שכל רצוני בו הוא לשכוח מהם ולתת לכם להנות מהרגעים הנפלאים אותם המכיל.
סיכוי להיכנס לרשימה הקצרה: אחד המועמדים המובילים בתחרות השנה. אם מסיבה קוסמית הסרט לא יכלל, אני אהיה בשוק. ולא בלוינסקי.
סלובקיה
"107 אימהות" ("107 Mothers" / "Cenzorka")
במאי: פטר קרקס
יוקרן בתאריכים 11.12 וב16.12 בסינמטק ת"א כחלק מפסטיבל הסולידריות.
הסרט הוקרן בבכורה במסגרת "אופקים" של פסטיבל ונציה(מסגרת משנה) שם זכה בפרס התסריט. למרות שמדובר בנציג סלובקי, הסרט מתרחש בכלא נשים אוקראיני ולפי החוק המקומי האסירות שילדו בכותלי בית הכלא רשאיות לבלות כמה שעות ביום עם ילדיהן במשך שלוש שנים. לאחר מכן הילד יעבור לבן-משפחה שמוכן לקחת אותו ואם אין כזה, הוא ימצא את עצמו בבית יתומים.אחת מהאסירות היא לייסה, נידונה למאסר למשך שבע שנים על רצח בעלה. זמן קצר לאחר מכן היא יולדת את בנה הבכור. אירנה, הסוהרת, מפצירה בה לחדש את הקשר עם אמה ואחותה כי זמן המשותף עם הילד שלה עומד להיגמר.
לייסה נמצאת באותה הסירה עם אסירות נוספות ובמהלך הסרט מגלים פרטים על כל אחת. העלילה לא פוסחת את האסירות שאחת מהן היא היא אירנה, רווקה בשלהי שנות ה30 לחייה, שאמה דוחקת בה למצוא לעצמה בעל. כחלק מהצגת היום יום בבית הכלא, אירנה קוראת ומוחקת חלקים בלתי ראויים במכתביהן של האיסרות וקרוביהן ומנהלת את הראיונות היומיומיים איתן.
"107 אמהות" הוא דוקודרמה מהפנטת שמעבירה בצורה מבריקה בין התחושה של סרט תיעודי לסרט בדיוני לאורכו. התחושה המציאותית היא באמת נפלאה. לרגעים מצאתי את עצמי חושב שאני צופה בסרט תיעודי. למעשה, זה לא רחוק מהמציאות. פיטר קרקס החליט ללהק לצד השחקניות המקצועיות, אסירות וסוהרות אמיתיות (אירינה היא אחת מהם) לתפקידים בסרט. הגבול הדק הזה שבא לידי ביטוי בבימוי, גורם לאינטימיות בין הדמויות להרגיש אותנטית ולדיאלוגים אמיתיים.
פיטר קרקס בונה באיטיות ובדייקנות את סיפורן של האסירות ואירנה הסוהרות על ידי הצגת פרטים יומיומיים קטנים על חייהן וממלא את "107 אמהות" בהומניזם הנוגע בטבעיות ללב.
התרגום המקורי של הסרט: "צנזורית".
סיכוי להיכנס לרשימה הקצרה: סביר בגבול החיובי. 15 סרטים, זה לא מעט וסרט טוב יכול להצליח להשתחל פנימה. מדובר בסרט אמנותי, וייחודי שמצליח לתקשר עם הקהל שלו. מחזיק אצבעות.
ערב הסעודית
"תוף הענישה" ("The Tambour of Retribution" / "حد الطار")
במאי: אבדולעזיז אלשלהי
זמין בנטפליקס
אם תמיד חלמתם לצפות בסרט סעודי ופספסתם את קימום של "וואג'דה" ו"המועמדת המושלמת" אז הנה ההזדמנות שלכם! אני מציע שתתרכזו עכשיו, כי זה קצת מבלבל: דיאל אוהב את שהמה ומוכן להינשא לה בתנאי שהיא לא תנגן בחתונות, שהמה לא מתנגדת אבל בתנאי שדיאל לא יעבוד כמוציא להורג. הא! בין השאר שלא יוציא להורג את הארוס לשעבר שלה, סרור, שהוא בעצם בן-דוד שלה שנמצא בכלא. היא מתכננת להשתמש בכסף מהנדוניה כ"דמי דם" עבור סרור ולהביא לשחרורו.
ועכשיו בזום אין: דיאל מקווה לקבל את הירושה מאביו המנוח שתיפקד כמוציא להורג. דיאל אוהב את שהמה, בת של זמרת חתונות (מקצוע לא מוערך לנשים). לדיאל אין בעיה עם אמא שלה, אבל אם שהמה תצטרף אליה ותנגן בחתנות זה יגמר ביניהם. דוד של דיאל (אח של אביו) לא מוכן לתת לו את הירושה ודוחק בו להפוך למוציא להורג ובין השאר להרוג את סרור, בת-דודה של שהמה וארוסה לשעבר. משפחתה של שהמה מנסה להשיג "דמי דם" עבור סרור שיספקו את משפחת הנרצח ויביאו לשחרורו. בינתיים אמה מנסה לשכנע אותה לנגן איתה בחתונות ולחסוך כסף. לשהמה יש תוכנית על משלה, היא מתראה בסתר עם דיאל שמאוהב בה. היא מייחלת שתקבל ממנו את הנדוניה לפני שירפו את ראשו של ארוסה לשעבר. וזאת רק ההתחלה!
איני יודע האם אלו פערי תרבות ביני לבין הסעודים או שמה התסריט של הסרט לא טוב במיוחד וכל קשרים בין הדמויות לא מפותחים. די חבל, כי מבחינה טכנית אין לי מילה רעה להגיד עליו: הצילום, מוזיקה ועיצוב האמנותי מצוינים, אבל אלו לא מספיקים בשביל לייצא סרט קוהרנטי.
סיכוי להגיע לרשימה הקצרה: אם זה יקרה אני אהיה זמר חתונות.
פינלנד
"תא מספר 6" ("Compartment No. 6" / "Hytti nro 6")
במאי: יוהו קוסמאנן
יוקרן בטרום בכורה במספר סינמטקים כחלק משבוע קולנוע נורדי
הנציג הפיני לקח את הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן האחרון (חילק אותו ביחד עם "גיבור" האירוני) ומאז קוטף שבחים ופרסים במספר פסטיבלים כולל בירושלמי. "תא מספר 6" מתרחש ברובו בקרון רכבת בין מוסקבה למורמנסק בברה"מ של שנות ה-80. וכן אני גם חשבתי, ממש כמו שהסרט הסלובקי מתרחש באוקראינה. מעניין אם הם דיברו.
לורה היא סטודנטית פינית שמתכוננת לנסיעה לעיר הצפונית הקרובה לקוטב הצפוני, שם היא מצפה לראות ציורי אבן עתיקות. את הנסיעה היא מקווה לעשות עם בת-זוגתה, פרופסורית באוניברסיטה, אך האחרונה מנפנפת אותה יום לפני הנסיעה ודוחפת אותה לנסוע לבדה. הנסיעה שלוקחת מספר ימים בקרון רכבת דחוק הופכת לפחות נעימה ללורה כשהיא מגלה שהשותף שלה לקרון הוא ליוחה, כורה רוסי בור.
סרטים רומנטיים על הפכים שנמשכים אחד לשני בנויים על כימיה בין השחקנים והאמונה של הצופה שהפערים בין הדמויות ניתנים לגישור. אם החלק הראשון הוא נכון וקיים ניצוץ מסוים בין סיידי הארלה הפינית יורי בוריסוב הרוסי, החלק השני לוקה מעט בחוסר. הסיטואציות בין הדמויות ובחלק מהסצנות מרגישות לא אמינות.
ובכל זאת אני חייב להוריד את הכובע בפניי השחקנים את הכובע הדמיוני שלי, הם עושים עבודה נהדרת. הארלה דוברת רוסית שוטפת לכל אורך הסרט ובוריסוב מעולה בתור בחור גס רוח שמגלה גם צדדים מופנמים ורגישים יותר.
"תא מספר 6" מתחיל עם עוינות בין הדמויות, ליוחה השיכור נוהג בגסות בלורה ומטריד אותה. במהלך הימים הבאים שניהם נפתחים אחד כלפי השני. האם בחורה אינטליגנטית יכולה פתאום להצטרף לנסיעה מחוץ לעיר לבחור מוזר למשך לילה גם אם היא מרגישה בודדה? אני לא בטוח. הסרט לא תמיד מצליח להחזיק במציאות שמחוצה לו. כשלורה מתוודה בפני ליוחה שניהלה מערכת יחסים עם אישה הוא לא מניד עפעף. זה לא עניין של מה בכך ברוסיה בשנות ה-80. והתגובה שלו לא מתאימה לאדם במעמד הפועלים שדעותיו שמרניות.
הסרט בכל זאת הצליח למצוא איזה עורק חם בלב שלי, יש ניחוח קסום בסיפור על אישה שרוצה לנסוע אלפי קילומטרים כדי לראות "בלייב" ציורים עתיקים לבין גבר שלא מצליח לבטא שמות היצירות. סצנת הסיום שלו נפלאה.
סיכוי להגיע לרשימה הקצרה: לא רע. "תא מספר 6" הוא סרט די מדובר. הוא לא בדיוק קומדיה, וגם לא דרמה חובטת בפנים עם ריאליזם האכזרי של החיים. העדינות של הסרט שובה לא מעט אנשים וזה מה שעשוי לעזור לו להתברג לרשימת ה-15 סרטים ואפילו לקבל מועמדות.
חי בסרט 
תגובה אחת על “הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2021/22, חלק א': בולגריה, הונג קונג, ישראל, נורווגיה, סלובקיה, ערב הסעודית, פינלנד”