בתום השנה הלא פשוטה ללא אפשרות לצפות בסרט על מסך הקולנועי, בתי-קולנוע שבו להקרין סרטים. למרות החזרה האיטית לחיים בצל האי-וודאות התמידית לגבי הסגרים, מרבית הפסטיבלים בעולם המשיכו עם הקרנות מקוונות, אם כי במסגרת מצומצמת יותר משנה שעברה. בישראל פסטיבל ירושלים וחיפה ערכו בכורות למיטב מסרטי פסטיבלי העולם. כך באמצעות השילוב המושלם בין הפסטיבלים פה ולאלו שבחו"ל, צפיתי בכ-250 סרטים משנת 2021 ומהם בחרתי את עשרת הסרטים הגדולים שלי לשנה הזאת. אני יכול להבטיח שהרשימה לא מורכבת מסרטי כריסמס שעלו לנטפליקס בחודש האחרון, אלא ממגוון סרטים שנעשו מכל העולם!
אם אנחנו כבר מדברים על הבטחות אישיות, לא צפיתי בשני סרטים שכל כך חיכיתי להם עם סיכוי מעולה לתפוס מקום ברשימה שלי. אני מדבר על הסרטים "גיבור" ו"סמטת הסיוטים. קודם כל "גיבור" הסרט האירני החדש של אסגאר פרהאדי, זכה בלא מעט פרסים וסביר להניח שהוא יהיה מועמד לאוסקר לכל הפחות בקטגוריה הבינלאומית. הסרט השני הוא "סמטת הסיוטים" של גליירמו דל טורו ותוכלו לצפות בו בסוף ינואר והביקורות הן סולידיות. אני מזכיר שהוא ביים גם את הסרט "צורת המים", סרט השנה שלי מ2017.
ועכשיו חברים וחברות, הרגע שלמענו התכנסנו מול המסכים, הסרטים שאני יכול לשבח ובחרתי אותם בפינצטה! זה היה קשה. אזכיר שרק סרטים שערכו את בכורתם הקולנועית במדינת המוצא שלהם ב2021 יכולים להיכלל ברשימה שלי. לכן לא תמצאו כאן סרטים כמו "מינארי" ו"ארץ נוודים" שהופצו בישראל ומדינות נוספות רק השנה, אך הוקרנו בבכורה בארה"ב בשנת 2020, אבל אל דאגה תוכלו למצוא את שניהם בדירוג שלי לסרטי 2020. לעומתם "בלפסט", "אימהות מקבילות" ,החדש של פדרו אלמודובר, ורבים אחרים נשקלו להיכלל ברשימה.
טוב אחרי שלחצנו ידיים ואמרנו שלום בואו ניגש לביזנס!
ציון לשבח (היו קרובים-קרובים להיכנס לעשירייה):
"107 אימהות" – נציג סלובקיה באוסקר השנה והוקרן בפסטיבל סולידריות. פסיפס ריאליסטי על אימהות בכלא אוקראיני בזכות מבנה הדוקו-דרמטי שלו.
"ליל הלהבות" – אחד המומלצים לפסטיבל חיפה. סרט עם אווירה מבעיתה על שלוש נערות מכפר מקסיקני החיות בצל הסכנה להיחטף על-ידי קרטלים מקומיים.
"רהנה" – עוד סרט מהמלצות לפסטיבל חיפה. לא כל יום נתקלים בסרט בנגלדשי עם מבע קולנועי כה קודר ודמות נשית עוצמתית הנלחמת על צדק.
“העיוור אשר לא רצה לצפות בטיטניק" ("The Blind Man Who Did Not Want to See Titanic") – מדובר לא רק בסרט עם השם המקורי ביותר השנה אלא על גם דרמה נוגעת. חובב קולנוע מושבע עם טרשת נפוצה התעוור ומנהל מערכת יחסים טלפונית עם אישה לא פגש. כשהוא מחליט בפתאומיות לבקר אותה עליו לסמוך על עזרה מחמישה זרים. הסרט מצליח להעביר לצופה את התחושות אי התמצאות של הגיבור בעל המוגבלות ולגרום לדריכות תמידית באמצעות הצילום החכם. פטרי פויקוליינן, השחקן הראשי של הסרט, הוא בעצמו עיוור עם טרשת נפוצה.
10. “סאמרטיים" ("Summertime")
במאי: קרלוס לופס אסטרדה
ארה"ב, 2020
הבטחתי לכם סרט משנת 2020 וקיימתי! פעם בכמה שנים קורה לי נס קולנועי. אני צופה בסרט שבכלל לא התכוונתי לראות והוא מתגלה כאחד הסרטים הטובים. אוקי, "לא התכוונתי" זה לא מדויק,זה פשוט קרה בצורה אסטרולוגית., מה להרחיב? טוב, אז לפעמים יש לי זמן לשרוף בין שתי הקרנות בפסטיבלים ואני קונה כרטיס לסרט נוסף במקום לחכות ומה שקרה עם "סאמרטיים", הייתה לי כרטיסיה של עשרה סרטים וניצלתי תשעה סרטים והפלא פלא אתם קוראים עכשיו על הסרט העשירי.
"סמרטיים" עשה את בכורתו העולמית בפסטיבל סאנדאנס, אבל רק במסגרת משנית. על פי הסינופסיס, על הנייר, לא הייתה סיבה שאתאהב בסרטו של אסטרדה המורכב בעיקר מקטעי שירה שהאומנים הצעירים מקריאים בהזדמנויות שונות. אבל אמרתי "יאללה אצבור חוויה חדשה" וכבר מהשניות הראשונות לא יכולתי להוריד את עיניי מהמסך ולא רציתי לאטום את אוזניי מהשירים הנפלאים והכנים של גיבורי הסרט.
"סמרטיים" הוא כמו סרט אגדה אורבנית מופלאה הנותנת זרקור לצעירי אל.איי, הגיבורים הקטנים של החיים: שמרטפית גאה, נהג לימוזינה המתפרנס מעוד מספר עבודות, צייר גרפיטי הנרדף על-ידי משטרה,שני ראפרים שאפתניים, מנקה בפאסט-פוד ואחרים. האנשים האלה מגלים לנו את הפינות הנסתרות של העיר ו"נלחמים" (בצורת שירה) על הצדק והאמונות שלהם. השילוב של השגת חלומות (גם אם מדובר בסך הכל במציאת צ'יזבורגר טוב), אובדן, חיפוש עצמך בעיר הגדולה, שאלות זהות ועוד מופיעים בצורה יצירתית ויוצאת דופן אצל אסטרדה.
אסכם בזה שמדובר בסרט כיפי ומאיר עם שימוש מטורלל בזמני העלילה המתפרסת על פני 24 שעות, אך עבור חלק מהדמויות עוברים לכל הפחות כמה חודשים טובים. בכל סרט אחר הדבר, ככל הנראה, היה מעלה את חמתי, אבל זהו החן של "סאמרטיים" שרציתי ממנו עוד ועוד.
9. "חופש מוחלט" ("Great Freedom" / "Grosse Freiheit")
במאי: סבסטיאן מייזה
אוסטריה, 2021
מוקרן ב20.01 בסינמטק ת"א כחלק מהקרנות של פסטיבל הגאה
סעיף 175 הידוע לשמצה בספר החוקים הגרמניים אסר עד אמצע שנות ה70 יחסים הומוסקסוליים ושלח למאסר ארוך את מי שנתפס במעשה. "חופש מוחלט" עוקב אחר אחד מקורבנות החוק, האנס (פרנץ רוגובסקי) שחוזר לשבת מאחורי הסורגים כל פעם מחדש במשך שלושה עשורים ומתחבר עם ויקטור (גאורג פרידריך), הומופוב, שמרצה מאסר עולם בגין רצח.
"חופש מוחלט" ערוך להפליא עם העלילה המתפרסת על שלושה עשורים בין אמצע שנות ה40 לשנות ה70. המעבר הלוך ושוב בין השנים הוא לא רק טריק מוצלח לתפיסת תשומת הלב של הצופה ברצף הלא-לינארי, אלא גם מעביר בצורה הטובה ביותר את תחושת הכליאה התמידית בה נמצא האנס שאינו מוכן לתת למערכת לרמוס את רוחו. התחושה מתחזקת בבחירה להשאיר את רוב המוחלט של העלילה בכותלי בית הכלא.
"חופש מוחלט" הוא לא אגדה הוליוודית על תיקון עוול אישי או מערכתי אז אל תצפו שהאנס וויקטור יצאו בריקוד וולאס. ויקטור לא עובר מהפך של 180 מעלות ואינו הופך לדובי-חיבקי. מה שכן, זה סרט על מערכת יחסים כנה ומורכבת. סיום הסרט עד כמה שלא יהיה צפוי, מכה חזק בצופה, ונשאר עוד זמן רב אחרי הכתוביות.
פרנץ רוגובסקי מוצלח כתמיד וזאת פעם השנייה ברציפות שסרט בהשתתפותו מסיים בעשירייה שלי, אחרי "אונדינה" בשנה שעברה.
אזהרה: הסרט מכיל סצנות מיניות בוטות.
8. "התמימים" ("The Innocents" / "De uskyldige")
במאי: אסקיל ווגט
נורווגיה, 2021
מוקרן ב13.01 בסינמטק ת"א במסגרת סרטים מפסטיבל אוטופיה
סרט אימה אמיתי חייב לספק את האווירה המצמררת בלי טריקים זולים של הפחדות באמצעות סאונדים פתאומיים, עלילה מקורית הגובלת בין מציאות לבדיה תוך שימוש בדימויים חכמים כדי להעביר את המסרים שלה, משחק מצוין, עריכת סאונד שנכנסת מתחת לעור ועריכה שבונה לאט את המתח. אבל יותר מכל, במאי שיכול להביא את הכל למסך ואסקיל ווגט לגמרי עושה את הנדרש.
חופשת קיץ, שיכונים בפרברי עיר נורווגית. ארבעה ילדים מגלים אחד אחרי השני שיש להם כוחות מיוחדים. הכוחות מצטברים לאט-לאט ומה שמתחיל כמשחק קיץ כיפי של קריאת מחשבות הופך להרפתקה מסוכנת בצל התסכולים מהבית.
השימוש בדמויות ילדים כדי להדגיש את הדואליות בין הטוב ולבין הרע לא חדש בקולנוע, כך גם לא השימוש בהם בסרטי אימה. אך ווגט עושה שימוש מושכל בשילוב מרענן בין אימה, מדע בדיוני לדרמה אינטליגנטית על פחדי הילדים, הורות ואחריות. הליהוק של הסרט מעולה, כל ארבעת הילדים עושים עבודת משחק מצויינת. ומבין כולם אלווה בריינסמו רמסטד גונבת את ההצגה בתור אנה האוטיסטית.
זאת לא הפעם האחרונה שתתקלו בשמו של אסקיל ווגט בסיכום הנוכחי, אם קראתם פוסטים קודמים במהלך השנה אתם כבר יודעים באיזה סרט מדובר ואם לא, חכו עוד קצת 🙂
7. "המעבר" ("The Crossing")
במאית: פלורנס מיילי
צרפת, 2021
למרות שיש לי פינה חמה בלב לסרטים מצוירים, הם אורחים נדירים ברשימות סרטי השנה שלי בזמן האחרון. לא זה המקרה עם "המעבר" המיוחד במינו. קיונה ומשפחתה יזידים, כאשר המלחמה פורצת הם הופכים למיעוט נרדף ומחליטים להמלט ולחצות את הגבול. בראשית המסע, הוריה נתפסים וקיונה נשארת לבדה עם אדריאל, אחיה הקטן. היא נחושה בדעתה להשלים את המשימה ולהביא את אדריאל בשלום מעבר לגבולות המדינה שהפכה עוינת כלפיהם.
"המעבר" הוא אנימציה בעלת עוצמה יוצאת דופן ומועברת בצורה חזקה יותר מחלק ניכר מסרטי לייב אקשן. בחירת סגנון האנימציה של הסרט הוא חכם ומעמיק כאחד. קודם כל, אין הרבה סרטי אנימציה, שסגנונם מוצדק על ידי הרקע והאופי של הדמות. "המעבר" מצליח לעשות זאת בזכות האנימציה הנפלאה והיפה של ציורי שמן על זכוכית. אבל בעיקר, היא מאפשרת לפלורנס מיילי להראות את פחדי הילדים כחוויה אמיתית שהם עוברים. היא מערבבת צבעים ומשיכות מכחול ומעבירה דרכם סערת רגשות. "המעבר" הוא סרט מדהים על אומץ לב של ילדה קטנה להתגבר על קשיים ולשמור על שרדי משפחתה בכל מחיר.
6. "אנט" ("Annette")
במאי: לאו קראקס
צרפת, 2021
זמין באמזון.
2021 היא שנת הסרטים המוזיקליים, לא זוכר שנה כזאת שיצאו כל כך הרבה סרטים בז'אנר הנ"ל ואני הכי בעד! אז אין מצב שברשימה שלי לא יופיע מחזמר. אין לי שמיעה מוזיקלית חדת אבחנה, אני לא שומע צליל כשסיכה נופלת לרצפה לכן קשה לי להגיד האם השירים של ספארקס הכי טובים השנה. מה שאני כן יודע לשמוע הוא העובדה שהם משפיעים עלי עד כדי כך שהייתי צריך להחזיק את עצמי שלא אפצח בשירה עם שחקני הסרט… בכל זאת, ישבתי באולם קולנוע ולא רציתי שיעופו עליי מסכות או נעליים.
מיקומו של לאו קרקס בכיסאו של הבמאי בהחלט הבטיח את המוזיקל המקורי השנה."אנט" סיפק לי את אחת החוויות העוצמתיות בסרטי מחזמר בשנים האחרונות. מדובר בסרט מוזיקל רומנטי אפל על קשר בין הנרי (אדם דרייבר), סטנדאפיסט אמריקאי לבין אן, זמרת אופרה צרפתית (מריון קוטיאר). במהרה הם בונים משפחה ולבת שלהם אנט, יש כישרון יוצא דופן.
"אנט" הוא סרט עמוק על הורות, אמנות ואהבה. אני אסתייג ואגיד שלא כל השירים באותה הרמה ולא כל חלקי העלילה באים על ידי ביטוי בסוף. על כל אלה מתעלה הבימוי החכם והיצירתי של קראקס שהופך אותו לצלילה מיוחדת לתהום הנשמה ובחזרה לפני השטח. סצנה הסיום השאירה אותי ללא מילים והיא מחפה על כל הבעיות הקיימות ב"אנט". אציין שאדם דרייבר מהפנט ונותן את אחת ההופעות הטובות של השנה.
נ.ב. אל תעצרו את הסרט עד לסיום עליית כותרות הסרט,מצפה לכם הפתעה
5. "ספנסר" ("Spencer")
במאי: פבלו לרין
בירטניה, 2021
עולה למסכי הקולנוע ב10.02 בלב
לפבלו לרין קריירה ענפה בצ'ילי, "ספנסר" הוא סרטו השני דובר האנגלית אחרי "ג'קי" מ2016 על אלמנתו של ג'ון קנדי. הפעם לרין בחר להתמקד בנסיכה דיאנה ובסוף השבוע הגורלי במהלך חגיגות חג המולד של משפחת המלוכה בשנת 1991. זווית הבימוי של הסרט מעניינת כי הוא מציג דרמה פסיכולוגית אדירה לפי הפרשנות החופשית של ועל האירועים בבית-מלוכה האנגלי. תחושת המחנק שלה בארמון המלכותי מורגשת היטב לאורך הסרט
קודם כל, אני חייב להפסיק להיות מופתע מיכולות המשחק של קריסטן סטיוארט. היא נותנת הופעה מדהימה בתור דיאנה, מאזנת בין המציאות לשיגעון שהסביבה שלה דוחפת אותה אליו. הבחירה של לרין להתמקד לרוב בדיאנה לאורך הסרט היא חכמה ולא באה על חשבון הדמויות האחרות, הן מעוצבות היטב.
לבסוף, אי אפשר שלא לציין את ג'ון גרינווד על פסקול הסרט!
4. "CODA”
במאית: שאן הדר
ארה"ב, 2021
זמין באפל TV.
לרוב ריימקים אמריקאיים לסרטים זרים הם במקרה הטוב העתק חיוור של המקור או במקרה הרע השטחה מוחלטת שלו. "CODA" הוא חידוש ל"משפחת בלייה" הצרפתי, קומדיה נהדרת שזכתה להצלחה גם בארץ. הסרט הוא על בת למשפחה שכולם חירשים חוץ ממנה והנסיונות שלה להתקבל למכללת המוזיקה כזמרת. "CODA" הוא דוגמה בולטת המראה איך חידוש טוב צריך להראות, אם מחליטים לעשות אותו.
“CODA” הם ראשי תיבות של "ילד שומע להורים חרשים". רובי (אמליה ג'ונס), תלמידת תיכון, מילדותה מתפקדת כאוזניים ופה להוריה ואחיה הבכור החרשים ועוזרת להם במשימות הדייג מהם המשפחה מתפרנסת. היא אוהבת לשיר, אבל לא עושה זאת בפומבי עד תחילת שנת הלימודים האחרונה והיא נרשמת בצורה ספונטנית למקהלת בית הספר. המורה ששם לב לכישרונה, דוחף אותה להירשם למבחני קבלה במכללת ברקלי למוזיקה (מכללה מאד יוקרתית) הנמצאת הרחק מביתה, מה שיאלץ אותה לעזוב לעיר הגדולה אם תתקבל.
שאן הדר הצליחה לשמר על החום האנושי ועל הקומיות בסיטואציות מהסרט המקורי בין דמויות חרשות ובין כאלו שלא. במקביל היא חיזקה את הצדדים הדרמטיים של הסרט והדגישה את האחריות שמוטלת על כתפי רובי. התוצאה היא אחד הסרטים המרגשים של השנה ועושה זאת ללא מאמץ ניכר לעין.
מילה מיוחדת מגיעה גם לצוות השחקנים שכל הדמויות החרשות מגולמות על ידי שחקנים חרשים (לעומת "משפחת בלייה" בו ההורים מגולמים על ידי שחקנים ללא בעיית שמיעה). בהעדר יכולת דיבור, המימקה והעיניים שלהם הפכו לדרך העיקרית להביע את עצמם. טרוי קוטסור (האב), מרלי מטלין (האם) ודניאל דורנט (האח הבכור) עושים זאת בצורה נפלאה.
אמיליה ג'ונס למדה במשך שנה שפת הסימנים האמריקאית, שירה ודייג כדי לגלם את הדמות, רובי והתוצאה ניכרת על המסך.
3. "האדם הגרוע בעולם"
("The Worst Person in the World" / "Verdens verste menneske")
במאי: יואכים טרייר
נורווגיה, 2021
אמור לעלות למסכים בחודשים הקרובים
סרט שכתבתי בעבר על מעלותיו אחרי שצפיתי בו בפסטיבל ירושלים והמשכתי לשבח אותו כאשר סיקרתי את המועמדים בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר השנה. כפי שהבטחתי אסקיל ווגט, במאי "התמימים", חוזר בפעם נוספת לרשימה זאת למקום גבוה יותר כתסריטאי שותף עם יואכים טרייר. ביחד יצרו את ג'ולי, דמות נשית, מורכבת ויוצרת הזדהות בחוסר היכולת שלה להחליט על משהו בחיים. רנאטה ריינסב הנפלאה נותנת לג'ולי בשר ודם.
ואם הזכרתי את הפגמים בטקסטים הקודמים אז אולי זאת הזדמנות טובה לדבר עליהם בהרחבה. טרייר מנסה לתת לסרטו צורה ספרותית באמצעות חלוקה לפרקים ושימוש בוויס אובר רק בחלק מהפרקים. השימוש בשפה הקולנועית נעשה באופן חכם, מידתי ולא טרחני. הנוכחות של המספרת עוזר לשמור על הרגעים רעננים והרקע שהיא מוסיפה על ג'ולי לא מרגיש חזרתי. אותו הדבר לגבי דמויות שמופיעות לעיתים על המסך, הן מגיעות עם משב רוח רענן. ובכל זאת בשתי הצפיות שלי ב"האדם הגרוע בעולם" חוסר השימוש במספרת לאורך כל פרקי הסרט צרמה לי. אני אוסיף ואומר שבזכות איכות הסרט, המגרעות קטנות מפריים לפריים. אז ככה שזה שתי צדי המטבע.
"האדם הגרוע ביותר" הוא סרט שהצליח להקסים אותי ולהפתיע אותי קולנועית הכי הרבה בשנה זאת.
2. "הדרך של חסן" ("Commitment Hasan" / "Bağlılık Hasan")
במאי: סמיח קפלנוגלו
טורקיה, 2021
סרט שהמלצתי עליו עוד בקיץ במהלך פסטיבל ירושלים. "הדרך של חסן" הוא הסרט הפיוטי של השנה עם דימויים ושוטים שמהדהדים בי עד עכשיו. אילו לא הייתי בוחר בבמאי שהוציא שני סרטים שונים ונהדרים במקום הראשון יכול להיות ש"הדרך של חסן" היה מסיים במקום הראשון בדירוג השנתי שלי.
1.
"הנהגת של מר יוסוקה" ("Drive My Car" / "Doraibu mai kâ")
"גלגל המזלות" ("Wheel of Fortune and Fantasy" / "Gûzen to sôzô")
במאי: ריוסוקה המגוצ'י
יפן, 2021
"דרייב מיי קר" עולה למסכים בארץ ב23.03 בלב. כולי תקווה ש"גלגל המזלות יעלה בעקבותיו.
שיקרתי לכם, זאת לא רשימת עשרת הסרטים אלא רשימת האחד-עשרה. טוב, זה שקר לבן, כי בעצם מדובר בשני סרטים נפלאים של אותו הבמאי שיצאו השנה. ביפן יש מנהג מאוד מעניין בפרסי הקולנוע במדינה, בקטגוריות האישיות (במאי, שחקן וכו'). הפרס/מועמדות ניתנים לגוף העבודה של האומן באותה השנה ולא לסרט ספיצפי. אני ארחיב, אילו היפנים היו משתלטים על האקדמיה האמריקאית לקולנוע והיו מוכנים להעניק פרסים ליוצרים אמריקאים: רידלי סקוט היה מקבל מועמדות אוסקר אחת (לא יקרה בשום מצב) לסרטים "הדו-קרב האחרון" ו"בית ג'וצי". פרקטיקה מעניינת למדי בעיני שבין השאר מאפשרת מיצוי קולות ליוצר במקום לפצל את אהבה לשניים/שלושה סרטים שונים. כמובן שפרס הסרט הטוב ביותר הולך לסרט אחד, אבל גם כאן החלטתי לחרוג מין המנהג ולהעניק לשני סרטיו של המגוצ'י את המעמד ולאפשר לסרט נוסף להיכנס לרשימה שלי. כמו שאומרים ברומא התנהג כרומאי.
אם יש יוצר אחד שאפשר להגיד שזאת הייתה השנה שלו אז הוא ריוסוקה המגוצ'י שעד השנה הנוכחית היה מוכר בעיקר לסינפלים כבירים. סרטו הקודם, "אסאקו 1 ו-2", השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן לפני שלוש שנים, אבל רק השנה הוא הצליח לפרוץ בזכות שני הסרטים. בפברואר "גלגל המזלות" זכה בפרס השופטים הגדול בפסטיבל ברלין. לאחר מכן במאי בפסטיבל קאן, "דרייב מיי קר" זכה בפרס התסריט ויצא עם הביקורות הטובות ביותר מכל סרטי התחרות. מאז מאי הוא ממשיך לצבור אוהדים וסביר להניח שיקבל מועמדות לפרס האוסקר בקטגוריה הבינלאומית (עם סיכוי סביר למועמדות לתסריט המעובד ואולי גם בקטגוריות בכירות יותר).
על "גלגל המזלות" תוכלו לקרוא בהמלצותיי לפסטיבל חיפה ועל "דרייב מיי קר" ארחיב כאן. מניח ששמתם לב שאיני משתמש בשמו העברי האומלל והמחריד שניתן על-ידי המפיצים בארץ כי הכבוד שאני רוחש אליו גדול מדי מכדי שאפול לשפל כה נמוך. הסרט מבוסס על מספר מספריו הקצרים של הרוקי מורקמי מתוך האוסף "גברים ללא נשים" ונושא את שמו של אחד מהסיפורים. ביפן ובמרבית מדינות העולם שמרו על שם המקורי של הסיפור, "Drive My Car", פרפרזה לשיר של להקת ביטלס. אצלנו משום מה החליטו על השם הגנרי ביותר שהיה ניתן לחשוב עליו עם הפשטה מוחלטת של הסרט.
יוסוקה קאפוקו, במאי תאטרון בשנות ה40 לחייו, חי בזוגיות מאושרת עם אוטו, תסריטאית טלוויזיה. פטירתה הפתאומית משאירה מאחוריה סוד וחור בליבו של יוסוקה. שנתיים לאחר מכן הוא מוזמן להירושימה כדי לביים את "הדוד וניה"של צ'כוב והוא נוסע לשם במכוניתו. על פי נהלי הפסטיבל הוא לא יכול לנהוג ולמורת רוחו מוצמדת לו נהגת צעירה ושתקנית.
ישנם סרטים באורך של שעה וחצי שמרגישים כמו 3 שעות וישנם סרטים באורך של 3 שעות שחולפות במהירות. "דרייב מיי קר" בקלות רבה נכלל בקטגוריה האחרונה. 179 דקות נעלמות בהנד עפעף עם בימוי רגיש, עם דימויים יפים, עם משחק מעולה. והכל הודות לתסריט המתוחכם הנבנה בהדרגתיות אל השיאים הרגשיים. השימוש של ריוסוקה המגוצ'י בקלאסיקה של צ'כוב והאופן בו היא משרתת את העלילה ב"דרייב מיי קר" ראויה לציון מיוחד.
ניתוח של המהלכים הרגשיים, דינמיקות אנושיות והרעיונות שקיימים בסרטו היו יכולים למלא כמות מכובדת של כתבות בלוג. אז במקום להכביר במילים אני מפציר בכם להתמסר לנסיעה קולנועית מרגשת בידיים הבטוחות של ריוסוקה המגוצי'י, בדיוק כמו הסאאב האדומה של קרפוקו-סאן.
חי בסרט 