שוב הגענו לחודש וקצת לפני סוף השנה וקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר נמצאת בעיצומה. השנה 93 מדינות בחרו את הנציגים בתקווה לקבל הוקרה מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע. בעוד כחודש הרשימה הארוכה תתקצר ל15 סרטים ומתוכם ייבחרו המועמדים הסופיים. רק אחד מהם יקבל את הפסל מזהב. 

בדומה לשנה הקודמת, הרשימה המקוצרת של 15 סרטים נבחרת על-ידי כלל חברי האקדמיה שיצהירו שצפו, לכל הפחות ב12 מתוך 93 הסרטים מתוך הרשימה. בניגוד לעשור הקודם,  מספר סרטים הוספו על-ידי הוועדה המיוחדת, והם שמואת הסרטים האמנותיים יותר או פחות מדוברים בעמדת נחיתות מסוימת (פירוט על התהליך בפוסט משנה שעברה). מצד שני, ההחלטה על הרחבתה רשימה המקוצרת מ – 9 סרטים ל15, כפי שהיה בשנה שעברה, נשארה על תקנה והיא מאפשרת ליותר סרטים לבלוט. 

בשונה משנה שעברה, לא אחלק את הביקורות שלי לפי האזורים הגיאוגרפיים אלא באופן אקראי כך במהלך הקריאה תתקלו בסרטים בעלי סיכוי גבוה, סרטים ששווים את תשומת הלב אפילו שהסיכוי שלהם להתברג נמוכים מאוד וגם כאלו שיחפשו את הברגים עוד הרבה מאוד זמן.

הסרטים הבאים שתקראו בחלק הראשון מוקרנים ברגע זה, אל דאגה, ציינתי איפה ניתן לצפות בהם.

בולגריה

“פחד" ("Fear" / "Страх")

במאי: איוואילו חריסטוב

מוקרן בסינמטקים ובבתי הקולנוע ברחבי הארץ. 

סבטלנה, אלמנה מבוגרת, גרה בכפר בולגרי השוכן על הגבול עם טורקיה. מיקום הכפר מזמין אליו פליטים רבים. בעקבות כתבות טלוויזיה חוזרות על המצב, ראשת הכפר מנסה לארגן מקום מפלט זמני עבור קבוצת פליטים גדולה מסוריה. במהלך הציד, סבטלנה נתקלת ביער בפליט אפריקאי בודד, באבמבה ממאלי, ועוצרת אותו. אחרי שהיא מצליחה להגיע איתו לבסיס הצבאי נאמר לה שאין מקום עבורו וראשת הכפר טוענת שאף אחד לא ביקש ממנה לעצור אתהפליט ומעכשיו הוא בעיה שלה. סבטלנה משחררת את באמבה, אבל הוא לא עוזב והיא מבינה שעליה להכניס אותו לביתה אחרת הוא יקפא למוות. תושבי הכפר לא רואים בעין יפה את הימצאותו של גבר אפריקאי בשטח הכפר. 

“פחד" סרט קומדיה שחורה שלועג לשנאת זרים וטיפול בפליטים בדרך לא הכי מוצלחת. ברגעים הטובים הסרט מצליח להעלות חיוך מהול במרירות  ואף להצחיק. למשל סצנה בה  ראשת הכפר נואמת בפני הפליטים ונאלצת להיעזר באדם  היחיד שדובר אנגלית ויכול לתרגם, תלמיד חטיבת ביניים. כאמור המילה "לתרגם" היא הגזמה מופרזת כי התרגום שלו עקום  ומה שהוא אומר למשל: "יש חרא בשירותים, אבל הוא מגיע מכל הלב". 

הסרט נופל במלכודות גנריות ופופוליזם ריק מתוכן בניסיון להציג רוע לב סתמי אצל המקומיים. האינטראקציה בין סבטלנה לבאמבה אמנם חביבה לפרקים, אך לוקה בחוסר אמינות. הניסיון להדגיש את פערי השפה ואת הדמיון בצורת המחשבה והאנושיות של שתי הדמויות באמצעות הכנסת משפטים זהים בשפה של כל האחד מהגיבורים בולטת ומחזקת את הגנריות. הצילום בשחור-לבן לא מביא תועלת וסצנת הסיום הסוראליסטית רק מוסיפה לתהייה לגבי הסרט. 

סיכוי להיכנס לרשימה הקצרה: קטן. הסרט קיבל באזז בזכייתו בפסטיבל טאלין 2020 ואף מופץ בימים אלובארץ לכן הסיכוי קיים. יש לזכור כי השנה יש 3 סרטי פליטים ועוד מספר סרטים על הגירה שלפחות אחד טוב ומפורסם יותר מ"פחד". בעודנו מדברים על סרטים בנושא פליטים, הוגשו מספר רב סרטים כאלו בעבר וכולם נחלו כישלון, מלבד  "האיש שמכר את עורו" התוניסאי המעולה שקיבל מועמדות בשנה שעברה.

הונג קונג

"מאפס לנכס" ("Zero to Hero" / "媽媽的神奇小子")

במאי: צ'י-מן וואן

זמין בנטפליקס. 

מלודרמת ביוגרפית סוחטת דמעות (בצחוק) על סו ווה וואי רץ פאראלימפי (אולימפיאדה לאנשים בעלי מוגבלויות שונות) שזכה במספר רב של מדליות. "מאפס לנכס" מתמקד בעיקר ביחסים בינו לבין אמו המסורה הדוחקת בו להצליח למרות מגבלותיו. הסרט מתפרש על שלושה עשורים בחייו של סו ווה וואי, מרגע האבחון בשיתוק מוחין בילדותו בשנות ה-80 ועד לאולימפיאדה הרביעית בחייו בשנת 2008.  

נקודה אחת לזכות ניתן להגיד על הנציג ההונג-קונגי, הוא מצליח להעלות את נושא אי-שוויון ביחס לנכים ולספורטאים הפאראלימפיים בפרט על פני השטח. חבל שהסרט מנסה לדחוף בכוח את הרגעים הקשים ומכריח את הצופה להרגיש, גם אם ההרגשה שהיא מלאכותית. .המוזיקה הדרמטית בכל סצנה לא נחוצה והופכת רגעים מרגשים למגוחכים, פשוט בזבוז. וזה לא נגמר פה, יותר מידי קיטשיות מכבידה על הסרט.

בכל זאת, אני חייב להודות שסיפור על התמדה והצלחה לאור כל הקשיים מצליח לשבור את החומות שבניתי לאורך השנים נגד קיטשיות ומוזיקה מגכוחת. סנדרה נג המגלמת את אמו של סו היא הלב הפועם של הסרט ומצליחה להרים אותו מעל הכישלון.

השם המקורי של הסרט: "ילד הפלא של אמא". 

סיכוי להיכנס לרשימה הקצרה:: הייתי אומר אפסי, אבל מי יודע, הוא יכול להפוך בטעות לנכס של הונג-קונג ולהביא לה מועמדות מפתיעה שנייה ברציפות (אחרי "ימים טובים" בשנה שעברה)

ישראל

"ויהיה בוקר" (", ليكن صباحا")

במאי: ערן קולירין

יוקרן בלב ת"א מהתאריך 25.11 ועד 02.12

 דרמה קומית סאטירית על כפר פלסטיני שנקלה למצור עקב הוראה צבאית בלתי ידועה. סמי, הייטקיסט מצליח, מגיע עם אשתו ועם בנו לכפר ילדתו כדי לחגוג את חתונת אחיו. כשהם נוסעים בחזרה לביתם, הם מגלים שהחל מצור על כפר והם תקועים ואין רשת קווים ואינטרנטית בכפ. בלית ברירה סמי ומשפחתו שבים לבית הוריו ללא ידיעה מתי יוכלו לחזור לחיים הרגילים. לאורך שהותם, הוא מתמודד עם התככים במשפחה, עם החבר העצלן המנסה להחזיר את אשתו, עם בריוני הכפר ועם שאלות על הזהות שלו. 

"ויהיה בוקר" זכה בפרסים החשובים בטקס פרסי אופיר האחרון כולל הסרט הטוב ביותר וכך הפך לנציג שלנו באוסקר. הקרנות בשבוע הבא נועדו כדי לעמוד בתקנון של האוסקר. אז יש לכם ההזדמנות לצפות בו השבוע בטרום בכורה, אחרת תצטרכו להמתין עד ינואר. 

ערן קולירין הוא ללא ספק במאי נהדר עם חוש יוצא דופן לרגעים קומיים. לא מעט מין הרגעים האלו מופיעים גם ב"ויהיה בוקר". למשל סמי משווה עם בן דודו מי מקבל יותר הטבות מהעבודה. מלבד רכב ונייד הוא מקבל דלקן ולכן מבחינתו הוא יותר מוצלח. 

לזכותו אציין שהוא התמקד בסכסוכים הפנימיים בחברה הערבית מאשר על הקונפליקט הצבאי. הוא עושה זאת מבלי להרגיש מתנשא.

למרות ההיבטים החיובים שציינתי, אני לא חושב שהם מספיקים כדי להחזיק את הסרט מבלי לתת תחושה של שטחיות. הסרט ארוך ורבוי דמויות ועלילות שקשה לעקוב אחריהן. 

סיכוי להיכנס לרשימה הקצרה: קטן. הסרט הוקרן במסגרת צדדית בפסטיבל קאן. היו זמנים שסרטים בנושא הקונפליקט זכו לחיבוק חם מהאקדמיה, אז הכל יכול. 

נורווגיה

"האדם הגרוע בעולם" ("The Worst Person in the World" / "Verdens verste menneske")

במאי: יואכים טרייר

יוקרן בטרום בכורה במספר סינמטקים כחלק משבוע קולנוע נורדי 

על "האדם הגרוע בעולם" יצא לי להמליץ אחרי שצפיתי בו בפסטיבל ירושלים ומקווה שאוכל לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לצפות בו שנית ולשכנע אותכם לצפות בו עכשיו כשהוא יותר נגיש. זהו אחד הסרטים המדוברים ביותר בבימת הקולנוע העולמי השנה עוד מבכורתו בפסטיבל קאן, שם זיכה את השחקנית הראשית, רנאטה ריינסב, בפרס. ריינסב מגלמת את ג'ולי, בחורה בת 30, שהספיקה להחליף את לימודי הרפואה בלימודי פסיכולוגיה אחרי זה בצילום ולבסוף בספרות. היא חייה עם מאייר קומיקס מוכר שמבוגר ממנה בעשור שדוחק בה להקים איתו משפחה. ג'ולי מתפלחת למסיבה ונתקלת בבחור צעיר.היא לא מצליחה להשתחרר מהזיכרון של הפגישה המקרית. 

אני לא הולך לספלייר (לעשות לכם ספויילר) לכם מיהו "האדם הגרוע בעולם" ולמה הוא כזה, אבל אני מבטיח לכם אתם תופתעו ותצחקו. הדמויות שטרייר יצר עם שותפו לתסריט, אסקיל ווגט, מקוריות ונוגעות ללב. הם מופיעים בסיטואציות ייחודיות, וכל כך אותנטיות, מי היה מעלה על דעתו שלהריח בתי שחי של בני הזוג יכול להרגיש כה רומנטי. 

טרייר מחלק את סרטו ל- 12 פרקים והפתיח והסגיר (לא נכללים בפרקים) מהווים מסגרת נרטיבית לסרט ומוסיפים קסם במקומות הנכונים בעזרת הוויס אובר. הוא חינני ולא פולש לסאב-טקסט. הקולנוע של טרייר מדהים ומפתיע ויזואלית וגורם לא פעם להתקרב לקצה הכסא פעורי פה. רנאטה ריינסב בצדק קיבלה את הפרס בקאן, כשהיא מובילה את הסרט בבטחה ונותנת הופעה פנטסטית. 

"האדם הגרוע ביותר" לא נטול פגמים, אך הוא מקרה נדיר של סרט שכל רצוני בו הוא לשכוח מהם ולתת לכם להנות מהרגעים הנפלאים אותם המכיל.

סיכוי להיכנס לרשימה הקצרה: אחד המועמדים המובילים בתחרות השנה. אם מסיבה קוסמית הסרט לא יכלל, אני אהיה בשוק. ולא בלוינסקי. 

סלובקיה 

"107 אימהות" ("107 Mothers" / "Cenzorka")

במאי: פטר קרקס

יוקרן בתאריכים 11.12 וב16.12 בסינמטק ת"א כחלק מפסטיבל הסולידריות. 

הסרט הוקרן בבכורה במסגרת "אופקים" של פסטיבל ונציה(מסגרת משנה) שם זכה בפרס התסריט. למרות שמדובר בנציג סלובקי, הסרט מתרחש בכלא נשים אוקראיני ולפי החוק המקומי האסירות שילדו בכותלי בית הכלא רשאיות לבלות כמה שעות ביום עם ילדיהן במשך שלוש שנים. לאחר מכן הילד יעבור לבן-משפחה שמוכן לקחת אותו ואם אין כזה, הוא ימצא את עצמו בבית יתומים.אחת מהאסירות היא לייסה, נידונה למאסר למשך שבע שנים על רצח בעלה. זמן קצר לאחר מכן היא יולדת את בנה הבכור. אירנה, הסוהרת, מפצירה בה לחדש את הקשר עם אמה ואחותה כי זמן המשותף עם הילד שלה עומד להיגמר.

לייסה נמצאת באותה הסירה עם אסירות נוספות ובמהלך הסרט מגלים פרטים על כל אחת. העלילה לא פוסחת את האסירות שאחת מהן היא היא אירנה, רווקה בשלהי שנות ה30 לחייה, שאמה דוחקת בה למצוא לעצמה בעל. כחלק מהצגת היום יום בבית הכלא, אירנה קוראת ומוחקת חלקים בלתי ראויים במכתביהן של האיסרות וקרוביהן ומנהלת את הראיונות היומיומיים איתן. 

"107 אמהות" הוא דוקודרמה מהפנטת שמעבירה בצורה מבריקה בין התחושה של סרט תיעודי לסרט בדיוני לאורכו. התחושה המציאותית היא באמת נפלאה. לרגעים מצאתי את עצמי חושב שאני צופה בסרט תיעודי. למעשה, זה לא רחוק מהמציאות. פיטר קרקס החליט ללהק לצד השחקניות המקצועיות, אסירות וסוהרות אמיתיות (אירינה היא אחת מהם) לתפקידים בסרט. הגבול הדק הזה שבא לידי ביטוי בבימוי, גורם לאינטימיות בין הדמויות להרגיש אותנטית ולדיאלוגים אמיתיים. 

פיטר קרקס בונה באיטיות ובדייקנות את סיפורן של האסירות ואירנה הסוהרות על ידי הצגת פרטים יומיומיים קטנים על חייהן וממלא את "107 אמהות" בהומניזם הנוגע בטבעיות ללב.

התרגום המקורי של הסרט: "צנזורית".

סיכוי להיכנס לרשימה הקצרה: סביר בגבול החיובי. 15 סרטים, זה לא  מעט וסרט טוב יכול להצליח להשתחל פנימה. מדובר  בסרט אמנותי, וייחודי שמצליח לתקשר עם הקהל שלו. מחזיק אצבעות. 

ערב הסעודית

"תוף הענישה" ("The Tambour of Retribution" / "حد الطار")

במאי: אבדולעזיז אלשלהי

זמין בנטפליקס

אם תמיד חלמתם לצפות בסרט סעודי ופספסתם את קימום של "וואג'דה" ו"המועמדת המושלמת" אז הנה ההזדמנות שלכם! אני מציע שתתרכזו עכשיו, כי זה קצת מבלבל: דיאל אוהב את שהמה ומוכן להינשא לה בתנאי שהיא לא תנגן בחתונות, שהמה לא מתנגדת אבל בתנאי שדיאל לא יעבוד כמוציא להורג. הא! בין השאר שלא יוציא להורג את הארוס לשעבר שלה, סרור, שהוא בעצם בן-דוד שלה שנמצא בכלא. היא מתכננת להשתמש בכסף מהנדוניה כ"דמי דם" עבור סרור ולהביא  לשחרורו.

ועכשיו בזום אין: דיאל מקווה לקבל את הירושה מאביו המנוח שתיפקד כמוציא להורג. דיאל אוהב את שהמה, בת של זמרת חתונות (מקצוע לא מוערך לנשים). לדיאל אין בעיה עם אמא שלה, אבל אם שהמה תצטרף אליה ותנגן בחתנות זה יגמר ביניהם.  דוד של דיאל (אח של אביו) לא מוכן לתת לו את הירושה ודוחק בו להפוך למוציא להורג ובין השאר להרוג את סרור, בת-דודה של שהמה וארוסה לשעבר. משפחתה של שהמה מנסה להשיג "דמי דם" עבור סרור שיספקו את משפחת הנרצח ויביאו לשחרורו. בינתיים אמה מנסה לשכנע אותה לנגן איתה בחתונות ולחסוך כסף. לשהמה יש תוכנית על משלה, היא מתראה בסתר עם דיאל שמאוהב בה. היא מייחלת שתקבל ממנו את הנדוניה לפני שירפו את ראשו של ארוסה לשעבר.  וזאת רק ההתחלה!

איני יודע האם אלו פערי תרבות ביני לבין הסעודים או שמה התסריט של הסרט לא טוב במיוחד וכל קשרים בין הדמויות לא מפותחים. די חבל, כי מבחינה טכנית אין לי מילה רעה להגיד עליו: הצילום, מוזיקה ועיצוב האמנותי מצוינים, אבל אלו לא מספיקים בשביל לייצא סרט קוהרנטי. 

סיכוי להגיע לרשימה הקצרה: אם זה יקרה אני אהיה זמר חתונות.

פינלנד

"תא מספר 6" ("Compartment No. 6" / "Hytti nro 6")

במאי: יוהו קוסמאנן

יוקרן בטרום בכורה במספר סינמטקים כחלק משבוע קולנוע נורדי 

הנציג הפיני לקח את הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן האחרון (חילק אותו ביחד עם "גיבור" האירוני) ומאז קוטף שבחים ופרסים במספר פסטיבלים כולל בירושלמי. "תא מספר 6" מתרחש ברובו בקרון רכבת בין מוסקבה למורמנסק בברה"מ של שנות ה-80. וכן אני גם חשבתי, ממש כמו שהסרט הסלובקי מתרחש באוקראינה. מעניין אם הם דיברו.

לורה היא סטודנטית פינית שמתכוננת לנסיעה לעיר הצפונית הקרובה לקוטב הצפוני, שם היא מצפה לראות ציורי אבן עתיקות. את הנסיעה היא מקווה לעשות עם בת-זוגתה, פרופסורית באוניברסיטה, אך האחרונה מנפנפת אותה יום לפני הנסיעה ודוחפת אותה לנסוע לבדה. הנסיעה שלוקחת מספר ימים בקרון רכבת דחוק הופכת לפחות נעימה ללורה כשהיא מגלה שהשותף שלה לקרון הוא ליוחה, כורה רוסי בור.

סרטים רומנטיים על הפכים שנמשכים אחד לשני בנויים על כימיה בין השחקנים והאמונה של הצופה שהפערים בין הדמויות ניתנים לגישור. אם החלק הראשון הוא נכון וקיים ניצוץ מסוים בין סיידי הארלה הפינית יורי בוריסוב הרוסי, החלק השני לוקה מעט בחוסר. הסיטואציות בין הדמויות ובחלק מהסצנות מרגישות לא אמינות.

ובכל זאת אני חייב להוריד את הכובע בפניי השחקנים את הכובע הדמיוני שלי, הם עושים עבודה נהדרת. הארלה דוברת רוסית שוטפת לכל אורך הסרט ובוריסוב מעולה בתור בחור גס רוח שמגלה גם צדדים מופנמים ורגישים יותר.

"תא מספר 6" מתחיל עם עוינות בין הדמויות, ליוחה השיכור נוהג בגסות בלורה ומטריד אותה. במהלך הימים הבאים שניהם נפתחים אחד כלפי השני. האם בחורה אינטליגנטית יכולה פתאום להצטרף לנסיעה מחוץ לעיר לבחור מוזר למשך לילה גם אם היא מרגישה בודדה? אני לא בטוח. הסרט לא תמיד מצליח להחזיק במציאות שמחוצה לו. כשלורה מתוודה בפני ליוחה שניהלה מערכת יחסים עם אישה הוא לא מניד עפעף. זה לא עניין של מה בכך ברוסיה בשנות ה-80. והתגובה שלו לא מתאימה לאדם במעמד הפועלים שדעותיו שמרניות.

הסרט בכל זאת הצליח למצוא איזה עורק חם בלב שלי,  יש ניחוח קסום בסיפור על אישה שרוצה לנסוע אלפי קילומטרים כדי לראות "בלייב" ציורים עתיקים לבין גבר שלא מצליח לבטא שמות היצירות. סצנת הסיום שלו נפלאה.

סיכוי להגיע לרשימה הקצרה: לא רע. "תא מספר 6" הוא סרט די מדובר. הוא לא בדיוק קומדיה, וגם לא דרמה חובטת בפנים עם ריאליזם האכזרי של החיים. העדינות של הסרט שובה לא מעט אנשים וזה מה שעשוי לעזור לו להתברג לרשימת ה-15 סרטים ואפילו לקבל מועמדות. 

בעודכם קוראים שורות אלו שנה חדשה כבר החלה ופסטיבל ירושלים נגמר. התחלתי לכתוב את הפוסט בהפסקות בין הסרטים המוקרנים בעיר הבירה, וכך קיבלתם משוב שצופה אל העתיד מן העבר. מצב מוזר זה התאפשר הודות לדחיית פסטיבל ירושלים (מיולי לסוף אוגוסט), והחגים המוקדמים, כך שפסטיבל חיפה מתרחש רק שבועיים אחרי פסטיבל ירושלים, וזולג אל תוכו עם פרסום התוכנייה (של חיפה) יומיים לפני סיומו. זה לא נגמר בזה – מספר סרטים בולטים מהתוכניה הירושלמית יוקרנו גם בחיפה.

בדומה לאחיו הירושלמי פסטיבל חיפה הצליח להעמיד תוכנייה מרשימה הכוללת מספר סרטים בולטים שזה עתה הוקרנו בפסטיבלים הבכירים בעולם, וכן, לא מעט סרטים מדוברים משנה שעברה שרק עכשיו מגיעים לארצנו. אולי ההבדל הבולט ביותר בין שני הפסטיבלים, הוא האפשרות לצפייה ביתית, בחלק מהסרטים המוקרנים בפסטיבל חיפה דרך האתר המיועד, אם כי בשביל חלקם כדאי לעשות את המאמץ ולראות אותם על המסך הגדול.

תוכלו להתרשם מהתוכנייה ולהזמין סרטים באתר הרשמי.

סרטי חובה

האדם הגרוע בעולם (The Worst Person in the World) (פנורמה) – אחד מהסרטים שגם הוקרנו בפסטיבל ירושלים, שם התמזל מזלי לצפות בו והיה לאחד מסרטי הפסטיבל הטובים שצפיתי בהם. סרט מבריק עם תסריט, דמויות וגישה קולנועית מקוריות.

מינארי (Minari) (גאלה) – הרחק-הרחק בינואר 2020 "מינארי" זכה בפסטיבל סאנדאנס. מאז הספיק להקסים חצי מהעולם, להיות מועמד ל6 אוסקרים (כולל הסרט הטוב ביותר) וגם להביא לשחקנית המשנה של הסרט – יו-י'ונג יון הקוריאנית, את הפסלון המיוחל… בין השאר גם נכנס לעשיריית סרטי השנה שלי ורק עכשיו הוא מגיע אלינו. מומלץ ביותר! אם כי עולה למסכים בלב ב30.09. 

גלגל המזלות (Wheel of Fortune and Fantasy)

(תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי)

במאי: ריוסוקה המגוצ'י

מדובר בשנה מאוד מוצלחת עבור ריוסוקה המגוצ'י עם הישג בולט שמעט מאד במאים הצליחו עד כה. שני הסרטים שהוא מוציא ב2021, "גלגל המזלות" ו"הנהגת של מר יוסוקה", הוצגו בשני פסטיבלים בכירים (כל אחד בתורו): ברלין וקאן בתחרות הרשמית, משניהם הוא יצא מהולל עם פרסים. "גלגל המזלות" שזיכה אותו בפרס הגדול של חבר השופטים בברלין הוא מקבץ של שלושה פרקים על אהבה שאין ביניהם קשר ישיר: משולש אהבה בין שתי חברות וגבר; מלכודת פיתוי בין סטודנטית  ומרצה מפורסם לספרות; ומפגש אקראי בין שתי נשים שחושבות שלמדו יחד בתיכון.

"גלגל המזלות" הוא תענוג קולנועי צרוף. מדובר בסרט קטן ואינטימי המוכיח שאין צורך בצילום מרהיב, יחסים קורעי לב או אפקטי סאונד מצמררים בשביל ליצור סרט יפה, בלתי נשכח ונוגע ללב. סרטו של המגוצ'י אינו מכיל אף אחד מאלו, אבל לא יכולתי להוריד את עיניי מהמסך במהלך שלושת הסיפורים הקצרים הבנויים בעיקר משוטים סטטיים-ארוכים במהלכם שתי דמויות משוחחות זו עם זו. 

"גלגל המזלות" הוא סרט מאד פשוט שכבש אותי עם דמויות אמינות, הדיאלוגים הכנים ביניהם במהלך פגישות כמעט מקריות שלמרות זאת בהחלט ישפיעו עליהן וכך משפיעות גם על הצופים. באותם המפגשים הלכאורה מזדמנים מסתתרות הפתעות ותפניות ברגעים הנכונים של הסצנות שבהן הצופה כבר בטוח לאן הסיטואציות האלה מובילות וכך מרענות אותן.

דרך אגב, גם "הנהגת של מר יוסוקה" שזכה בפסטיבל קאן בפרס התסריט, יוקרן בחיפה. טרם צפיתי בו וכך בוודאות תוכלו למצוא אותי באחת מההקרנות שלו. 

המעבר (The Crossing) (תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)

במאית: פלורנס מיילי

ניתן לצפות אונליין מ22.09 עד 25.09.

קיונה ומשפחתה יזידים, כאשר המלחמה פורצת הם הופכים למיעוט נרדף ומחליטים להמלט ולחצות את הגבול. בראשית המסע, הוריה נתפסים וקיונה נשארת לבדה עם אדריאל, אחיה הקטן. היא נחושה בדעתה להשלים את המשימה ולהביא את אדריאל בשלום מעבר לגבולות המדינה שהפכה עוינת כלפיהם.

"המעבר" הוא סרט אנימציה בעלת עוצמה יוצאת דופן, מזעזע הרבה יותר מחלק ניכר מסרטי לייב אקשן. בחירת סגנון האנימציה של הסרט הוא חכם ומעמיק כאחד. קודם כל, אין הרבה סרטי אנימציה, שסגנונם מוצדק על ידי הרקע והאופי של הדמות. "המעבר" מצליח לעשות זאת.

אבל בעיקר, האנימציה הנפלאה והיפה של ציורי שמן על זכוכית מאפשרת לפלורנס מיילי להראות את פחדי הילדים אמיתיים ככל שהם יכולים להיות. היא מערבבת צבעים ומשיחות מכחול ומעבירה דרכם סערת רגשות.

"המעבר" הוא סרט מדהים על אומץ לב של ילדה קטנה להתגבר על קשיים ולשמור על שרדי משפחתה בכל מחיר.

ספינת עץ (Luzzu) (תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)

במאי: אלכס קאמילרי

ניתן לצפות אונליין מ21.09 עד 24.09.

"לוזו" משמו המקורי של הסרט היא ספינת דיג קלאסית מיוחדת שעוברת במשך דורות במשפחות של דייגים מלטזים. יסמארק, דייג צעיר ואב טרי, בקושי מצליח לגמור את החודש. סירתו זקוקה לתיקון דחוף ובנו הפעוט לטיפול רפואי. יסמארק נעמד בפני בחירה האם לנסות ולתקן את הסירה, להצטרף לשוק השחור שמחריב את אזורי הדייג וחייהם של הדייגים המקומיים או להחליף את המקצוע העתיק שפרנס את סבותיו. 

לא בכדי משווים את "ספינת העץ" לסרטי נאו-ריאליזם האיטלקיים. סרט מרגש הנותן מבט כאוב על גבר המתאמץ לפרנס את משפחתו עם מלאכה שהוא אוהב. השחקנים הלא מקצועיים מעניקים ל"ספינת עץ" את האותנטיות ויסמארק שיקלונה, דייג מקצועי בעצמו, נותן את כולו לתפקיד.

רהאנה (Rehana Maryam Noor) (במבט אישי)

במאי: עבדולה מוחמד סהאד

ניתן לצפות אונליין מ25.09 עד 28.09.

רהאנה, אלמנה צעירה ואם לילדה בת שש, עובדת כעוזרת הוראה לפרופסור במכללה רפואית. ערב אחד היא מבחינה בסטודנטית יוצאת בריצה מחדרו בעודה בוכה ומספר כפתורים בחולצתה פתוחים. רהאנה מנסה לשכנע את הצעירה להתלונן כנגד הפרופסור ומוכנה להלחם עבורה, אך הסטודנטית רוצה להתנער מהאירוע. רהאנה לא מוכנה להניח לזה לקרות, במקביל היא מקבלת הודעות מבית-הספר עם תלונות על התנהגות של בתה.

אם תצפו ב"רהאנה" תוכלו, כמוני, להתגאות בפני החברים שצפיתם בסרט בנגלדשי (אם כי אני ראיתי 15 כאלו בחיי). אם זאת סיבה לא מספיק טובה אז תרשו לי לספר לכם ש"רהאנה" הוא בחינה רב-עוצמתית ונועזת של הטרדה מינית וחוסר שוויון מגדרי במדינה המוסלמית. 

מדובר בסרט לא נעים ולא נוח לצפייה (וזאת מחמאה!). הבחירה הנבונה בפלטת צבעים הכחלחלה הקרה ותחושת הכליאה בכלוב המחוזקת בכך שרהאנה אינה יוצאת ממרחבים סגורים משאירה את הצופה בתחושת אי-נוחות ודריכות תמידית. אזמרי האקה בדהון מהדימה בתור ראהנה עושה את הבלתי-אפשרי על מנת להשיג את הצדק בעיניה גם אם התוצאה עלולה להיות התנגשות בקיר. צדקנות כזו, שבאה לידי ביטוי בכל תחומי חייה של הדמות, גובלת בטיפשות בלתי נסלחת, אך במקרה של "רהאנה" מציגה את אחת הדמויות הנשיות החזקות בקולנוע שראיתי בזמן האחרון. 

כדאי לצפות

ליל הלהבות (Prayers for the Stolen) (תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי)

במאית: טטיאנה הואסו 

חטיפת נשים וילדות על-ידי קרטלים אל מול אוזלת יד ושחיתות של המשטרה והצבא הוא נושא כאוב במקסיקו ורבים הסרטים העוסקים בו. "ליל להבות" הוא סרט הביכורים העלילתי של טטיאנה הואסו שעד כה ביימה קולנוע תיעודי, המוכר ביניהם "סערה" עוסק גם בחטיפת נשים והוקרן בחיפה לפני כ-5 שנים. 

מקסיקו, כפר קטן, בהרים, הגברים המקומיים עזבו לארה"ב על-מנת להביא פרנסה וכך נשות הכפר נשארו נתונות לחסדי הקרטים המקומיים. עוד מילדותן אנה ושתי חברותיה חיות תחת אזהרות אמם להסתיר את נשיותן כדי לא ליפול טרף לקרטלים המחפשים אחרי נערות צעירות. הסרט מחולק לשני פרקים: בהיות הבנות בגילאי 8 ו14. 

סצנת הפתיחה של "ליל הלהבות" מהפנטת ואחת הטובות של השנה, מכניסה כבר מהרגעים הראשונים של הסרט לאווירה מבעיתה של שגרת החיים הבלתי נתפסת בפריפריה המקסיקנית. טטיאנה הואסו בחרה להציג כמעט את כולו מבעד עיניה של אנה, הילדה הקטנה והמתבגרת, כך שכל מה שאנו יודעים הוא לפי ההכרה שלה. פערי ההבנה של הילדה לבין הבנה המבוגרת של הצופים הופכת את הסרט למפחיד אף יותר זאת בזכות הופעות יוצאות מן הכלל של כריסטינה אורדונייס גונסאלס (אנה בת 8) ומרייה ממברניו (אנה בת 14).

מורינה (מורינה) (תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)

במאית: אנטונטה אלמט קוסיאנוביץ 

מורינה הוא סוג של דג ממשפחת הצלופחים שיוליה, נערה מתבגרת, ואנטה, אביה, נוהגים לצוד במעמקי הים. הם חיים באי קרואטי לשם מגיע חוויאר, ידיד ותיק של אנטה שלא התראתה איתו שנים, על מנת לעזור לאנטה למכור לקבוצת זרים חלקת אדמה באי בבעלותו. יוליה שתחילה מקבלת את חוויאר בעוינות מתחילה לראות בו הזדמנות להשתחרר מכבליו של אב שתלטני. 

זוכה מצלמת הזהב (פרס לסרט הביכורים) בפסטיבל קאן 2021. "מורינה" הוא סרט התבגרות חזק שמציג יחסים מורכבים בין אב לבתו. ביחד עם פרנק גרציאנו, שותפה לתסריט, אנטונטה אלמט קוסיאנוביץ יצרה דמויות אנושיות עם מערכת יחסים הורית מעניינת ומרעננת. לעומת לא מעט סרטים מהעת האחרונה הם אינם ברחו לבחירה הקלה של להציג דמות "שטנית"-דומיננטית אל מול דמות נשית תמימה ומדוכאת שרק מחפשת חופש. לאון לוצ'ב (אנטה) נהדר בתור אב ובעל נוקשה ולא סימפטי במיוחד, אבל יחד עם זאת דואג ואוהב את משפחתו. גרציה פיליפוביץ (יוליה) מעולה בתור נערה שמאזנת בתוכה שבריריות וחוזק המחפשת עצמאות, חולמת בהקיץ ומתאהבת לראשונה. 

צילום האי שטוף השמש פשוט נפלא! במקום אתר פסטורלי הוא הופך לקלאוסטרופובי עבור הדמויות בגלל השמש שנראה כלא ניתן להסתרר ממנה והמים נראים כמחבוא היחיד. 

צייד הלווייתנים הצעיר (The Whaler Boy)

(תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)

במאי: פיליפ יורייב

ניתן לצפות אונליין מ25.09 עד 28.09.

לשקה, נער מקהילת הצ'וקצ'ים, עוזר בציד לוויתנים וחלוקת הבשר לתושבי המקום. הכפר שלו שוכן בנקודה הצפונית ברוסיה ממנה מפרידים רק 85 ק"מ ימיים לאלסקה בארה"ב. עם הגעת האינטרנט לאזור המרוחק לשקה מוצא את עצמו מתאהב בצעירה מווידאו-צ'אט ארוטי. כאשר הוא מבין שהיא נמצאת בדטרויט הוא חושב לנסות ולברוח לארה"ב.

כבר הזכרתי וציינתי לטובה את "צייד הלוויתנים הצעיר" כאשר סקרתי את נציגי המדינות לאוסקר בשנה שעברה (כאופציה נוספת שאינה נבחרה לייצג את רוסיה) וזאת הזדמנות נוספת עבורי לשבח את סרטו של יורייב ושלכם לצפות בו. פיליפ יורייב מצליח למלא את סרט הביכורים שלו באווירה מאוד מיוחדת ואותנטית של בדידות ועגמומיות, אבל גם מתיקות של אגדה בעלת תקווה. תוכלו למצוא בסרט דמויות מקוריות כמו סבא מרקד שלא עובר יום שהוא לא טוען שהוא הולך למות למחרת או נער מקסים שאינו מבין את חוקי הרשת ומתאהב בנערה הראשונה שהוא רואה על המסך ופסקול שמורכב משירי רוי אורביסון וג'ולי קרואיס.

שומר אחי (Brother’s Keeper) (תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)

במאי: פריט קראהן

ניתן לצפות אונליין מ21.09 עד 24.09.

פנימייה דלת אמצעים לנערים כורדים בהרים הטורקיים. יוסוף דואג להכל לחברו ממו, נער חלש ונתון להצקות חבריו והצוות. כאשר בוקר אחד ממו מתקשה לקום עקב מחלה מסתורית, יוסוף מנסה לגרום לצוות המקום לטפל בו ולהזעיק עזרה. בעוד המצב של מומו מחמיר, שלג כבד נופל במקום שמקשה על יציאה מהפנימייה המבודדת.

פריט קראהן מצליח להפוך את ה85 דקות הקצרות של "שומר אחי" לדרמה אינטנסיבית מפותחת ומבוימת היטב. הן מכילות לא מעט סודות והתפתחויות מפתיעות של התסריט. החשיפה ההדרגתית של הניסיון להבין מה קרה לממו כמו גם מצבו של ממו מחזקים את המתח וכך גם מעלים שאלות על אחריות, של הילדים והמבוגרים שהחינוך שלהם מוטל עליהם.

השחקנים הצעירים של הסרט בראשם סאמט יילדיז בתפקיד יוסוף נותנים הצגות מרשימות שלא נופלות מהשחקנים המבוגרים והמקצועיים של הסרט. 

אפשר לוותר 

טיטאן (Titane) – עוד סרט מהתוכניה הירושלמית. זוכה פרס דקל הזהב בקאן ולצערי הפעם מדובר בסרט הרבה פחות טוב שנדמה שעיקר מטרתו נסיונות להגעיל ולזעזע את צופיו עם אלימות. 

אבולוציה (Evolution) (תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי)

במאי: קורנל מונדרוצו

בסרטו החדש קורנל מונדרוצו ("האל הלבן", "קרעים של אישה") ההונגרי בוחן בפרספקטיבה רחבה את השואה ושאלות מיהו יהודי דרך היסטוריה של משפחה אחת. הסרט מחולק לשלושה פרקים ותקופות: הימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה במהלכה שלושה גברים מנקים מה שנראה כתא גזים רק בשביל למצוא שם תגלית יוצאת דופן; בימינו בתה של ניצולת שואה מזדקנת דנה איתה על שאלות זהות בעודה מנסה לשכנע אותה להגיע לטקס הוקרה לניצולי שואה ולהביא לה תעודת לידה שתסייע לבת לקבל אזרחות גרמנית; נכדה של הניצולה, תלמיד תיכון, סובל מהצקות בהיותו יהודי ומתאהב בבחורה מוסלמית. 

"אבולוציה" מורכב בעיקר משוטים ארוכים. כמו רובם המוחלט של סרטי וון-שוט גם סרטו של מונדרוצו מרשים ביותר מבחינה טכנית. הבעיה היא שהחלק המעניין היחיד בסרט הוא החלק הראשון בסרט ואורכו כ-20 דקות בלבד כאשר ברבע שעה הראשונה לא נאמרת אף מילה. הסצנה מציגה חוויית שואה סוריאליסטית חזקה. 

החלק השני הוא ההפך הגמור מהראשון. הוא מבוסס על מחזה של קטיה וובר, התסריטאית של "אבולוציה" וכתוצאה מכך מורכב מסצנה של פטפטת אינסופית. בניגוד לסרטי מחזות רבים, הסצנה של כחצי-שעה, לכל הפחות, ב"אבלוציה", מכילה דיאלוג רדוד שהולך במעגלים וממצה את עצמו זמן ארוך לפני שהוא מסתיים בפועל (באופן סוריאליסטי למדי).  

החלק השלישי, הפעם כולו ריאליסטי, קצת מרענן יותר מהשני בעודו עוקב אחרי הנכד במהלך יממה שלמה (כלומר מספר סצנות), אך השאלות והתשובות אותן מספק שטחיות.  

מה אנחנו רואים כשאנו מביטים בשמים? (What Do We See When We Look at the Sky?)

(תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי)

במאי: אלכסנדר קוברידזה

ניתן לצפות אונליין מ23.09 עד 26.09.

אגדה למבוגרים, אם כי ניתן להגיע לסרט גם עם ילדים, למרות שאני לא בטוח שהם ישרדו את השעתיים וחצי של "מה אנחנו רואים כשאנו מביטים בשמים?" אם כי אולי ירדמו. רצף של פגישות מקריות באותה הנקודה תוך יום אחד גורם לליסה וגאורגי להתאהב אחד בשני. הם קובעים להיפגש למחרת מבלי להחליף פרטים נוספים. קללה מוטלת עליהם ובבוקר הם קמים כשהם נראים שונה והכשרון העיקרי שלהם אבוד. כשהם מגיעים לפגישה הם לא מזהים זה את זו, אך בטוחים ברגשותיהם.

לצערי, הסינופסיס הפנטסטי הזה לא מתפתח מעבר להנחת היסוד. במשך שעתיים וחצי הארוכות, קוברידזה בוחר לספר באמצעות וויס-אובר לא ידידותי ומכביד באיזה מהברים כלבי העיר בוחרים לצפות במשחקי מונדיאל ולמה במקום לפתח את יחסי  הדמויות והסיפור. בצורה זאת הוא מורח את "מה אנחנו רואים כשאנו מביטים בשמים?" ובמקום סרט קסום ורומנטי אנו מקבלים הרהורים פואטיים על העיר ותושביה. שעמום מוחלט! אני יוצא מנקודת הנחה שקולנוע זה ימצא חן בעיני צופים מסוימים, אבל איני נכלל ביניהם.

קלרה סולה (Clara Sola) (תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים)

במאי: נטאלי אלווארס מסן

ניתן לצפות אונליין מ25.09 עד 28.09.

קלרה, אישה אוטיסטית בת 40, חיה ביחד עם אימה ואחייניתה המתבגרת בחווה בכפר נידח בקוסטה-ריקה. אימה אישה אדוקה דואגת לטפח את האמונה של אנשי המקום שקלרה בעלת כוחות ריפוי מיוחדים. היא דואגת להדחיק את המיניות של קלרה ומענישה אותה על אוננות. קלרה בעצמה מתקשרת טוב יותר עם הטבע כולל הסוס הלבן והיפה שבבעלותם מאשר עם בני-אדם. כאשר עובד חדש וצעיר מגיע למקום, קלרה לראשונה בחייה מרגישה משיכה מינית.

"קלרה סולה" הוא סרט חשוב שמדבר בגלוי על מיניות מודחקת במדינה נוצרית דרך מבט נשי. אמנם ונדי צ'ינצ'ייה אראיה (קלרה), רקדנית במקצועה, מעולה בתפקיד הבכורה שלה בקולנוע והצילום היפה מצליח להביא לחיבור רוחני בין הדמות לטבע, אך אין בסרטה של נטאלי אלווארס מסן דבר מה מקורי או מרתק.  הקולנוע של השנים האחרונות העלה רף בכל הקשור לסרטי התעצמות נשית והתעוררות מינית, "קלרה סולה" לא הצליח להפתיע או לעניין אותי. יתרה מזאת, הוא מרגיש נגרר יתר על המידה לקראת סופו.  

שיעורים בפרסית (Persian Lessons) (גאלה)

במאי: ודים פרלמן

ז'יל, יהודי צעיר, בשביל לשרוד במחנה ריכוז מחליט להתחזה לפרסי. אחד מהקצינים הבכירים של המחנה, קוך, חולם בתום המלחמה לפתוח מסעדה באירן ולשם כך דורש מז'יל ללמד אותו פרסית, שפה שהוא כאמור כלל לא מכיר.

ודים פרלמן הוא ללא ספק במאי מוכשר. הוא הצליח להפוך סיפור מרתק זה לשעממון ללא מעוף. הדמויות בסרט אינן מרגישות אמתיות וכתוצאה "שיעורים בפרסית" כמעט לחלוטין מחוסר רגשות. פרלמן נותן מקום יתר לדמויות משניות רבות וסיפוריהן במקום לפתח טוב יותר את יחסיהם של ז'יל וקוך.  הבימוי הלא מאוזן שלו מגיע לשיא לקראת הסוף כאשר בניסיון נואש לדחוף לסרט סצנות זוועה (כי "איך אפשר בלי בסרט שואה") הוא מוסיף דמויות חדשות לסיפור כדי להצדיק נקודת מבט חדשה שתאפשר להראות אותן. 

להתרחק כמו מאש

מין חסר מזל או פורנו משוגעים (Bad Luck Banging or Loony Porn) (פנורמה) – גם הסרט הרומני, זוכה דב הזהב בפסטיבל 2021 הוקרן בירושלים. כבר כתבתי אזהרת צפייה חמורה מפני הסרט במדור של המלצות לפסטיבל ירושלים. אומנם מאז כבר הספקתי לצפות בסרטים שהם אף גרועים יותר (קשה להאמין), אבל זה בשום אופן לא הופך את הצפייה בו לכדאית. 

מראה, מראה (In The Mirror) (הלילות הפרועים של חיפה)

במאית: לילה פקאלנינה

 ניתן לצפות אונליין מ23.09 עד 26.09.

מבט מודרני על אגדת שלגיה. אמה של שלגיה נפטרת בעת לידתה. אביה, מנהל חדר כושר ומאמן קרוספיט, מתחתן עם אישה ששוברת שיא של תרגילי סמוך-קום – 50. שלגיה שגודלת בחבורת גברים מזיעים שלא מפסיקים להתאמן שוברת כבר בנעוריה את השיא של אמא החורגת. האם הזועמת דואגת להיפטר מהנערה בתקווה להחזיר לעצמה את השיא, אבל כמו באגדה המקורית, זה לא עובר לה כל כך חלק. 

לא רק העיבוד ב"מראה, מראה" הוא מודרני אלא גם סגנונו. הסרט כולו מצולם כצילום סלפי מאוזן ולועג באופן מוצלח למדי לתרבות של תיועד עצמי תמדי ואובססיה יתר לבריאות וספורט. העניין הוא שפקאלנינה נופלת למלכודת של עצמה וכשכעבור כ-5 דקות אל תוך הסרט הרעיון מאחורי צורתו נהיה ברור מדי, הברכתיואניות שלו מתחילה לעבוד כנגדו. הגיבורים שמדברים אל תוך המצלמה במקום לפנות אחד לשני, העיסוק בספורט תופס מקום מרכזי בסרט (גם שבעת הגמדים, כלל לא גמדים, אלא גברים שריריים העושים אימונים ביער) במקום דמויות אמתיות אנו מקבלים הגדרות והתנהגות שלהן היא תמוה למדי. 

ככה, מבלי לשים לב עבר לו השליש הראשון של פסטיבל ירושלים. תוך חמישה ימים עמוסים הספקתי לצפות ב-16 סרטים. וכמו בכל פסטיבל, הסרטים מפתחים ציפייה גבוה וחוויות עוצמתיות, בין אם מדובר בסרטים מצוינים וכאלה שאמ.. פחות.דבר אחד אני יכול להבטיח הסרטים הטובים שווים כל רגע שהושקע בהם ולגבי האחרים… נו הבנתם.

לא אעמיס במילים ואעבור לסקירה בה אתמקד בעיקר בסרטים שעד כה עשו לי את הפסטיבל ועוד אחד שפשוט לא יכולתי להתעלם ממגרעותיו. 

הדרך של חסן ("Commitment Hasan")

במאי: סמיח קפלנוגלו

כאשר אני מרכיב את לו"ז ההקרנות שלי לכל פסטיבל בו אני מבקר אני קודם כל מחלק את כלל הסרטים לשלושה קטגוריות: צפיית וודאית, צפייה אפשרית ולא לצפות. צפייה וודאית מורכבת מכ-20 סרטים עם פרסים בכירים, במאים בעלי שם או כאלו שאני חושש שלא תהיה לי הזדמנות נוספת לצפות בהם. רשימה של סרטים אפשריים מורכבת בהשתתפויות מפסטיבלים, תגובות טובות (המצוינות הולכות לצפייה וודאית)  או לפעמים הפריים הייצוגי שתפס לי את העין. הרשימה הזאת די ארוכה לפעמים, ובעזרתה אני ממלא את החורים בלו"ז בשביל לא לשבת ללא מעש בציפייה לסרט הבא. לא פעם קורה דבר מוזר, ולבסוף, דווקא הסרט מרשימה השנייה הוא זה שנהייה אחד הסרטים הטובים שאני צופה בו באותו הפסטיבל או אחד הטובים. "דרך של חסן" הוא אחד מהם. 

סמיח קפלנוגלו, במאי טורקי, נודע בזכות סרטים פיוטיים בעלי נושאים מטאפיזיים, הזכורים לי כסרטים יפים, חלקם עמוקים, אבל חלקם גם איטיים למדי עם מסרים בושריים. לפני יותר מעשור, השלים את טרילוגיית יוסוף, וכל אחד מהסרטים קשור לשני רק בנושא. הסרט האחרון בטרילוגייה, דבש", זיכה אותו בדב הזהב של פסטיבל ברלין. מאז הוא די נעלם, מרבית הסרטים הנוספים שלו נקטלו כולל "הדרך של אסלי", הסרט הראשון בטרילוגיה הנוכחית, והשני  הוא "הדרך של החסן". זאת ביחד עם אורכו של שעתיים וחצ כמעט הרתיע אותי לצפות. החששות התפוגגו כבר מהסצנה הראשונה והיפיפיה של הסרט בה ילד קטן, בנו של חסן, מוציא מים מהבאר על מנת להביא לאימו שיושבת מתחת לעץ ענק בשדה. 

חסן, הוא חקלאי ובעל קרקעות מצליח שקיבל אותן לפני 20 שנה אחרי קרב ירושה מר בבית-משפט כנגד אחיו. מאז הקשר בינהם נותק.רוב ההצלחות שלו הן בזכות תחמנות, חוש עסקי ועצותי אשתו. החלטת חברת חשמל המקומית להעביר דרך שדותיו עמוד חשמל ולהציב במקום שנאי מחייבת אותו להפעיל את כל כישוריו וקשריו כדי לנסות ולשנות את הגזרה ולהעביר אותה לשטח שלא שייך לו.. במקביל הידיעה על כך שהוא הפך לחג' נותנת לו חומר למחשבה ולחשבון נפש עמוק.

"הדרך של חסן" מציג דמות מורכבת וניגודית שאנו עוקבים אחריה גם בעליות וגם בירידות. קפלנוגלו פורס את העלילה באופן מדוד, הוא בונה וחושף את יחסי גיבוריו בהדרגתיות מופלאה ששואבת פנימה. הצילום של השדות הפתוחים או המלאים בעצי התפחים והאפרסקים תופס את העין. אך הטבע בסרט משמש לא רק כמקום התרחשות או רקע יפה לצילום אלא כבעל נוכחות ממשית הנותנת קרקע לדימויים חזקים. בעזרתם ובעזרת סצנות חלומות הבמאי הטורקי משחיל רבדים רבים בסרטו החדש על יחסי האדם לטבע והשימוש שהוא עושה מבטא את הכאב אנושי והמצפון. "הדרך של חסן" משאיר חותם בצופיו ומשאיר את הצופה עם מחשבות גם זמן רב אחרי עליית הכותרות. 

הקרנה נוספת:  יום שישי 03.09.21 – 11:30

האדם הגרוע בעולם (The Worst Person in the World)

במאי: יואכים טרייר

סרט שקיבל שלל ביקורות חיוביות וזיכה את השחקנית הראשית בסרט, רנאטה ריינסב בפרס בפסטיבל קאן האחרון. ריינסב מגלמת את ג'ולי, בחורה בת 30, שהספיקה להחליף את לימודי הרפואה בלימודי פסיכולוגיה אחרי זה בצילום ולבסוף בספרות. היא חייה עם מאייר קומיקסים מוכר שמבוגר ממנה בעשור  ודוחק בה להקים משפחה. ג'ולי מתפלחת למסיבה ונתקלת בבחור צעיר. היא לא מצליחה להשתחרר מהזיכרון של הפגישה המקרית. 

אני לא הולך לגלות לכם מיהו "האדם הגרוע בעולם" ולמה הוא כזה, אבל אני מבטיח לכם אתם תופתעו ותצחקו. הדמויות שטרייר יצר עם שותפו לתסריט, אסקיל ווגט, מקוריות ונוגעות ללב. הם משבלים אותם לסיטואציות ייחודיות, וכל כך אותנטיות, מי היה מעלה על דעתו שלהריח בתי שחי של בני הזוג יכול להרגיש כה רומנטי.

טרייר מחלק את סרטו ל- 12 פרקים בנוסף אליהם פתיח והאפילוג מהווים מסגרת נרטיבית לסרט ומוסיפים קסם במקומות הנכונים במקומות הנכונים בעזרת הוויס אובר. הוא חינני ולא פולש לסאב-טקסט.

הקולנוע של טרייר מדהים ומפתיע ויזואלית, גורם לא פעם להתקרב לקצה הכסא פעורי פה, כל עוד המסכה מאפשרת זאת. רנאטה ריינסב בצדק קיבלה את הפרס, כשהיא מובילה את הסרט בבטחה  ונותנת הופעה פנטסטית.

"האדם הגרוע ביותר" לא נטול פגמים, אך הוא מקרה נדיר של סרט שכל רצוני בו הוא לשכוח מהם ולתת לכם להנות מהרגעים הנפלאים אותם המכיל. 

הקרנה נוספת: יום שישי 03.09.21 – 16:30

הגבר המושלם שלך (I'm Your Man)

במאי: מריה שרדר

העתיד כבר כאן! טוב במסך הקולנוע.. חברה לבינה מלאכותית מתכננת להשיק סדרת רובוטים שיתפקדו כבני-זוג מושלמים ומותאמים לקהל לקוחותיה. לשם כך הם זקוקים לאישור ממשלתי וכדי לקבלו הממשל מבקש ממספר אנשי רוח ומדענים רווקים להשתתף בניסוי' שבמהלכו ייעוצבו עבורם בני הזוג המושלמים והם יחיו יחד שלושה שבועות. במהלך הזמן הזה הם יחוו את דעתם על הפרויקט ויחקרו את השפעתו על החברה. אחת מהחוקרות היא אלמה, עוסקת בעתיקות, היא זקוקה נואשות למימון מחקרה ולכן מסכימה להתחיל את התהליך  עם טום הרובוט. 

"הגבר המושלם שלך",דרמה קומית רומנטית מוצלחת עם מידה מתונה של מדע בדיוני. האתגר הראשון של סרט מז'אנר זה  הוא אמינות והבמאית מריה שרדר, צולחת אותו תוך כדי שהיא מפזרת בעולם המוכר אלמנט עתידני – רובוטיקה בעלת בינה מלאכותית. 

הסרט מתחיל ב"בליינד דייט" בין אלמה לבין טום ובעקבות תקלה מסוימת אלמה ואנחנו הצופים לומדים על תהליכי היווצרותם של רובוטים נוספים. היא גם מצליחה להפתיע עם גילויים חדשים בהמשך הסרט.

הנחרצות בהתנגדות למערכת יחסים רומנטית של אלמה בגילומה של מארן אגרט נגד השרמנטיות הבריטית של דן סטיבנס, המשחק את טום (הגבר המושלם של אלמה הוא גבר שמדבר גרמנית עם מבטא, אך לא אוריינטלי). יוצרים כימיה מושלמת שלאט לאט מתפתחת ליחסים תוך כדי שטום מנסה ללמוד על אנושיות, חיבה ואהבה. שלא תטעו לא מדובר בקומדיה גרידא, ל"הגבר המושלם שלך", ישנם רגעי מלנכוליה ובדידות המאוזנים עם קומדיה רומנטית בלתי רגילה. 

אמנם חלק מהשאלות האתיות נענות בסרט ומונגשות באופן ברור למדי, בעיקר לקראת סופו ולמרות זאת התהיות האלה לא מכבידות על הסרט ומייצרות דיון מעניין בדומה לסרט "היא" וסרטים נוספים הדנים בשאלת הקשר בין אדם למכונה.

הקרנה נוספת:  יום שישי 03.09.21 – 13:30

טיטאן (Titane)

במאית: ז'וליה דוקורנו

זוכה פסטיבל קאן 2021 ולפני שאתם מעקמים את האף תרשו לי לספר שמדובר בסרט הרבה יותר מופרע ואלים מאשר "פרזיטים" שזכה בו לפני שנתיים. תאמינו לי, זה אפשרי, אם כי הפעם אני לא אומר זאת לטובה… אבל מה עוד ניתן לצפות מחבר השופטים בראשיתו עומד ספייק לי מאשר בחירה יוצאת דופן שכזאת. מאד קשה עד בלתי אפשרי לתאר בקצרה את העלילה של "טיטאן" הצרפתי, היא די מסורבלת עם לא מעט התרחשויות בזמן מאד קצר וחשש מסוים מספוילרים. 

העובדה שהתקציר בעמוד העברי של הפסטיבל שונה באופן מהותי מהתקציר שמופיע בעמוד הפסטיבל בשפה האנגלית מחזקת את הסברה שלי – אף אחד לא בטוח על מה הסרט. הנה שני תקצירים שנלקחו מהבכורה בקאן ומפסטיבל טורנטו: 

"בעקבות שורה של פשעים בלתי מוסברים, אב מתאחד עם בנו שנעדר מזה עשור". 

"תאונת דרכים קטלנית מותירה השלכות ארוכות טווח: ילדה נושאת צלחת טיטניום בגולגולתה; דוגמנית אולם תצוגה לרכב מתחילה להפגין משיכה מינית לסחורתה; מאוחר יותר, הריון בלתי צפוי מסלים לטבח מחריד; וכבאי מתאחד עם גבר חבול שטוען שהוא בנו האבוד מזמן". 

אם אתם בכל זאת מתכוונים לזלזל בשורות הבאות שאכתוב וללכת ל"טיטאן" בעקבות זכייתו או המלצות מביקורות אחרות (למען האמת, הרוב המוחלט הם כאלו), תאשימו אחר כך את עצמכם. ובכל זאת אזהרה קצרה לפני: הסרט מלא בסצנות של אלימות מחרידה ביותר, סצנות מיניות ויחס מכאיב להתעללות עצמית בגוף ההריוני. אז  אם קניתם כרטיס קרוב ליציאה אל תדאגו, במהלך הסרט יתפנו מקומות ישיבה. כמו כן מומלץ  להביא בגדים להחלפה למקרה ומי שיושב לידכם או מאחוריכם יחליט שהוא מקיא עליכם. 

ועכשיו ברצינות. לזכותה של ז'וליה דוקורנו "טיטאן" מציג תפיסות מגדריות באופן מקורי עם דימויים מעניינים ואף מפתיעים. השימוש בסאונד ותאורה גם הוא נתון להערכה הכי גבוה… אך שום דבר מזה לא מכפר על בעיות התסריטאות וההחלטות הבימוי התמוהות למדי. שיבחתי את "הגבר המושלם שלך" על האמינות של עולם הסרט, שכה חסרה ב"טיטאן". 

ההתנהגות המוחצנת של כל אחת מהדמויות לא באמת מקבלת הסבר הגיוני ויותר ומתקבלת ב"ככה זה". היה מוטב שדוקורנו תשקיע זמן בפיתוח דמויות מאשר בניסיונות זולים של זעזוע הקהל באמצעות רציחות מגעילות על גבול הקומיות. בעוד שהסרט מתקדם האי-בהירות ממשיכה ולבסוף זורקת אותי, כצופה, החוצה. מה שנשאר הוא לשבת בחושך באולם ולבהות במסך עם צופים נוספים שמזועזעים. 

הקרנה נוספת: חמישי 02.09.21 – 22:00

סינמה סבאיא

במאית: אורית פוקס רותם

"סינמה סבאיא" הוא סרט הביכורים של אורית פוקס-רותם אחרי מספר סרטים קצרים מוצלחים למדי. עיריית חדרה מארגנת קורס השתלמות של צילום וידאו עבור העובדות- ארבע נשים יהודיות וארבע ערביות. לשם כך היא שוכרת את שירותיה של רונה (דנה איבגי), במאית צעירה, שמדי שבוע מבקשת מהם לתעד את חייהן וסביבתן ולשתף את חלומותיהן ולחשוף את כאבן. 

נכנסתי בחשש גדול לסרט, כי ציפתי לעוד סרט על היחסים בין הישראלי -ערבי. בסיום ההקרנה כאשר הבמאית עלתה על הבמה להגיד תודות, היא אמרה דבר שמאד נכון בעיניי. סרטה הוא לא על דו-קיום אלא על קיום. "סינמה סבאיא" מצליח להפתיע כסרט רגיש על יחסים, נשיות ואומנות. 

אומנם הנושא אינו נעלם מסרט ונוכח במספר סצנות, באופן מדוד, ריאליסטי וצפוי לדמויות המופיעות בות. כל אחת מתשעת הנשים בסרט מגיעה מרקע שונה והגילאים שלהן מגוונים מגיל 20 ועד לגיל 70. זה לא קל לייצר דמות מקורית ומעניינת, אורית פוקס-רותם מצליחה לעשות זאת תשעה פעמים.  לכל אחת מהן בנתה אופי, קונפליקט ועולם משלה שמשתלב באופן טבעי. אם כי לא כל הדמויות מקבלות זמן מסך שווה וכיוצא מכך סיפורן לא שלם.

ה"שיעורי בית" שהנשים מקבלות והצילומים שהן מביאות כצפוי בוסריים, אך זה מה שנותן להם את האותנטיות לחשוף את הכאב. האיזון והבחירה בין אותן החוויות שהן מביאות מהבית ונוכחותן בסדנה מעולה. 

לבסוף אני חייב להזכיר את הקאסט הנשי הנפלא: דאנה איבגי, אמל מורקוס, מרלן בג'אלי, רותי לנדאו, חאולה חאג'־דיבסי, ג'ואנה סעיד, יוליה טגיל, אסיל פרחאת, אורית סמואל וליאורה לוי. כל אחת מהשחקניות ב"סינמה סבאיא" נותנות תצוגת משחק נהדרת ומחייה את הדמויות.

אחרי שנה אחת של היעדרות מאולצת ממסכי הקולנוע, פסטיבל ירושלים חוזר ובגדול לאולמות הסינמטק והסביבה. זה קורה חודש אחרי התאריכים המקוריים, בעיקר בגלל דחיית רוב הפסטיבלים היוקרתיים בחודש ואף יותר, אך היה שווה לחכות. מארגני הפסטיבל הצליחו להרכיב תוכנייה יוצאת מן הכלל המכילה את רוב הסרטים המדוברים של השנה, כולל את אלו שהוקרנו רק לפני חודש בפסטיבל קאן ועל כך מגיע להם שאפו גדול. 

מלבד הסרטים של פסטיבל קאן התוכנייה גדושה במספר סרטים מעניינים (וקצת מעניינים פחות) ואני הולך לעזור לכם לבחור סרטים שכדאי לצפות בהם ולהימנע מאלו שלא.

תוכלו לעיין בתוכנייה העשירה ולרכוש כרטיסים באתר הרשמי של הפסטיבל.

אסור לפספס

"אין רשע בעולם" (There Is No Evil) (מאסטרים)

במאי: מוחמד רסולוף

זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין 2020. בסרטו החדש מוחמד רסולוף ("אדם של יושרה") שוב יוצא באומץ רב בביקורת חריפה נגד המשטר הרודני באירן. כמעט כל דבר שתדעו על העלילה של "אין רשע בעולם" יהיה בגדר ספוילר חמור. אוכל לספר לכם שהסרט מורכב מארבעה סיפורים שונים ולגיבורים אין קשר אחד לשני מלבד הנושא המאחד ביניהם וההחלטות שלהם משפיעות בצורה משמעותית עליהם ועל הסביבה.

"אין רשע בעולם" הותיר אותי באי נוחות. מצד אחד, רסולוף ביים יצירה קולנועית יוצאת דופן ומרשימה. באנתולוגיה זו, הוא מצליח להציג ארבע עולמות ייחודיים, לכל דמות ולכל סיפור סגנון קולנועי משלו שמשלים אותו ומעביר את  העולם הפנימי של אותה הדמות כל פעם באופן שונה. זה מרשים!

מצד שני, הסרט עוסק במוסריות של הדמויות, ההחלטות שלהן משפיעות על אחרים כמו אבן שיוצרת גלים במים ודורש מורכבות גדולה יותר מכפי שמוצג בסרט, גם אם מדובר במשטר טוטליטרי באירן ולא דמוקרטיה מערבית. למרות שרסולוף מנסה להראות שהוא מעלה שאלה, הניסיון הזה מרגיש שטוח ומזויף כשהוא מוביל את הצופים בעיוורון לתשובות. הדמויות שמתמודדות עם המצב כפי שרסולוף היה רוצה שינהגו מאושרות ואלו שלא אומללות. מלבד העלילה הוא מדגיש זאת קולנועית באופן מוצהר ביותר במבע (השונה אצל כל אחת מן דמות) ודרכה מעביר ביקורת על חלקן. כמו כן, הטוויסטים בחלק השלישי והרביעי של הסרט די צפויים זמן ארוך לפני שנחשפים. 

למרות הביקורת שקראת לפני רגע, אני מפציר בכם ללכת ולצפות ב"אין רשע בעולם". קודם כל זאת יצירה קולנועית מרהיבה. שנית יכול להיות שסולם הערכים שלי שונה משלכם (את האמת, די בוודאות) וכך גם תקבלו תשובות אחרות לדיון שעולה בסרט ותתחברו לקו שרסולוף מוביל.

"לברוח" (Flee) (תחרות בינלאומית)

במאי: יונאס פוהר רסמוסן

היה מצמרר לצפות ב"לברוח" בזמן שההיסטוריה חוזרת על עצמה עם צבירת כוחה של טאליבן באפגניסטן. "לברוח" הוא דוקו אנימציה מרשים על אמין נוואבי, פליט אפגני, שבנעוריו ברח מאפגניסטן לדנמרק דרך רוסיה. הוא מגולל לראשונה את סיפורו לחבר נעוריו יונאס פוהר רסמוסן, במאי הסרט.

"לברוח" הוא סרט דוקומנטרי יוצא דופן, לא רק מהסיבה שהוא משחזר באמצעות האנימציה את חוויותיו של הגיבור הראשי, אלא גם מכסה שנים רבות מחייו ועושה זאת בטבעיות. החל מזיכרונות הילדות באפגניסטן ועד לבריחתו, זמן השהייה ברוסיה ובהווה כשהוא בונה את חייו עם בן זוגו בדנמרק.

"לברוח" בנוי בצורה מבריקה משלושה אלמנטים ויזואליים: אנימציה דו-מימדית, רישומי עיפרון גסים ואקספרסיביים וצילומי ארכיון המזכירים לצופים שמדובר בסיפור אמיתי. הזיכרונות הקשים ביותר אותם אמין חווה מועברים ברישומי עיפרון וכל פעם שאמין עובר ממדינה אחת לאחרת משולבים קטעי ארכיון המראים את שגרת החיים של אותן הארצות. האווירה הדוקומנטרית מחודדת על-ידי ראיונות המאוירים כך לדוגמא "המיקרופון" לא מוסתר מהפריים ומופיע באופן גלוי או ישנם ג'מפ קאטים, כי אמין מתקשה לדבר. 

הפסקול מורכב ממוזיקת פופ מתקתקה של שנות ה-90 , שנותנת את האיזון לאירועים האיומים של אותה התקופה. 

השימוש באנימציה מאפשר לאמין להיחשף ולשתף את סיפורו המרגש והמטלטל  עם יונאס והצופים. 

"תפוחים" (Apples) (פנורמה)

במאי: כריסטוס ניקו

הסרט הוקרן בפסטיבל ונציה 2020 וזכה לתשבוחות. כריסטוס ניקו מתכחש ומתנגד לקיומו של הגל היווני החדש – סרטים בעלי אופי או אלמנטים סוראליסטים שמטפלים בבעיות חברתיות. לדבריו מדובר בהמצאה של מבקרי קולנוע. לעומתו אני מאמין בקיומו וחושב ש"תפוחים", סרט הביכורים של ניקו, מציב אותו בכבוד רב בין יורגוס לנתימוס ("שן הכלב", "המועדפת"), אלכסנדרוס אבראנאס ("מיס אלימות"), אתינה רייצ'ל טסנגרי ("אטנברג") ומספר במאים בולטים אחרים. 

אני כותב את החצי שורה הבאה בביטחון רב בתור בן אדם, אני לא חושב שתרצו לצפות היום בסרט על מגפה, אבל הסרט נכתב וצולם הרבה לפני הדבר הנורא שמתחיל ב"ק". 

המגפה ב"תפוחים" שונה מאד – מגפת השכחה. אנשים שוכחים באופן פתאומי את זהותם, את כל החוויות וחלק מפעולות המוטוריות (למשל רכיבה על אופניים). אריס, אחד הקורבנות של המגפה, מתקבל לתוכנית ממשלתית חדשה שמטפלת במקרים כאלו. המטופלים צריכים לבצע משימות שונות ובעזרתם לצבור חוויות חדשות ולגבש לעצמם זהות. 

בעיני "תפוחים" הוא אחד מ15-20 הסרטים הטובים משנת 2020. בדומה לסרטים היווניים הנהדרים מהעשור האחרון, כריסטוס ניקו יוצר מציאות מקורית שמשלבת אלמנטים סוריאליסטיים בתוך העולם האמיתי עם אלגוריות מעניינות ומבריקות. אך בניגוד לסרטים אחרים מהגל היווני, "תפוחים" בשום אופן אינו סרט קודר, שכן יש לו אווירה אירונית נוגעת על גבול הקומית לאורך הסרט. זה גם מה שחזק בסרטו של ניקו, האיזון בין הרגעים הקומיים ותחושת הבדידות העמוקה. יש בו מסרים רבי עוצמה על החברה המודרנית, מערכות יחסים רומנטיות, הדרך בה אנו בוחרים לזכור אירועים, וכמובן אובדן.

"תשעה ימים" (Nine Days) (פנורמה)

במאי: אדסון אודה

זוכה פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל סאנדאנס 2020. גבר בבקתה על חוף הים עוקב דרך טלוויזיות מיושנות אחר חייהם של מספר אנשים על פני כדור הארץ, עושה רישומם ומדריך את נשמתם. כאשר טרגדיה מתרחשת עם אחד עם מהם, אל הבקטה מתחילים להגיע מועמדים שכעבור תשעה ימים, אחרי שורה של משימות, אחד מהם יקבל סיכוי להיוולד. אחת המועמדות מעוררת את שלוותו של הגבר. 

"תשעה ימים" הוא אחד הסרטים המקוריים ביותר של 2020. בסרט הביכורים שלו, אדסון אודה, יוצר או עדיף לכתוב בורה עולם מופלא. על אף ש"תשעה ימים" לא גדוש בהרבה התרחשויות יש בו אינסוף רגשות, מחשבות עמוקות על החיים ויש לו לב ענק. מורכב מאותם הרגעים הקטנים שהופכים את החיים לאמיתיים ונותנים להם משמעות ומרגשים את הצופה ובו זמנית מעלים על פני שטח רעיונות אקזיסטנציאליסטיים המעוררים מחשבה ודיונים בתום הצפייה.

כדאי לראות

"אור טבעי" (Natural Light) (ביכורים)

במאי: דינש נוג'

זוכה פרס הבימוי בפסטיבל ברלין לשנת 2021. הסרט מתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה. אישטבן סמטקה, איכר הונגרי פשוט מגויס לצבא הונגריה – בני בריתם של הנאצים. הוא בדרגת רב"ט, והוא נשלח  עם היחידה שלו לחפש אחר פרטיזנים. 

"אור טבעי" אינו סרט מלחמה טיפוסי וסמטקה אינה דמות חייל טיפוסית. ב"אור טבעי" אין הרבה דרמה, אין סצנות של גבורה יוצאת דופן או אכזריות עקובה מדם אינה מוצגת על המסך. במקום זאת, נוג' מציג ימי שירות אפרוריים בכפרים סובייטיים שכוחי אל עם ביצות ויערות, שבהם קבוצה של חיילים הונגרים חייבת לחפש אחר פרטיזנים וסמטקה שומר הרגשות שלו לעצמו.

אבל הניתוק הזה מתפוצץ ופוגע בלב הצופה בצורה בוטה וכואבת יותר ממה שניתן לצפות בשל השימוש המרהיב בנוף והאיפוק אותו מציג פרנץ סאבו המגלם את סמטקה. נוג' מכניס דמות הומניסטית לשיני המלחמה הרומסים. סמטקה צריך לשלב בין תפקידו האכזרי לבין הרצון לעזור לתושבים המקומיים.

"גגארין" (Gagarine) (פנורמה)

במאים: פאני ליאטאר, ז'רמי טרוי

יורי, נער בן 16, גר בשיכון בפאתי פריז ושניהם נקראים על שמו של האסטרונאוט הסובייטי יורי גגארין. יורי הצעיר בעצמו חולם להיות אסטרונאוט יום אחד. החלטת העירייה להרוס את השכונה הישנה משנה את שלוות חייו ושל חבריו דיאנה (לינה ח'ודרי) וחוסאם. יורי מחליט להתנגד להחלטה אפילו כשהוא נשאר לבדו במערכה.

פאני ליאטאר וז'רמי טרוי נוחלים הצלחה בשני מישורים חשובים מאוד שהופכים את "גגארין" לסרט מקורי. קודם כל הם מפיחים חיים בבניינים הדוממים והופכים אותם כמעט לדמויות בשר ודם המשקפים את הרגשות של יורי. שנית, הם משנים את התפיסה בהם מציגים את ילדי המהגרים האפריקאיים בקולנוע הצרפתי. ב"גגארין" כמעט ואין אזכורים לסמים או שוטטות בעיר ודיבורים על עושר. הדמויות הראשיות מעוררות השראה דרך הפעולות החכמות שלהן שמגיעות מעומק ליבם. אלסני בתילי טבעי ביותר בתפקיד הבכורה שלו בקולנוע.

לצערי שני דברים מקשים עלי להמליץ על "גגארין" בלב שלם. לינה ח'ודרי מקסימה, אבל אני לא בטוח שליהוק של שחקנית ערביה כנערה צוענית הוא נכון. בנוסף, בחמש עשרה הדקות האחרונות "גגארין" מתחיל להתפרק ולא הכל עובד כראוי לקראת הסוף.

"האגדה על הסרטן הענק" (The Tale of the King Crab) (ביכורים)

במאים: אלסיו ריגו דה־ריגי, מתיאו זופיס

מספר ציידים נפגשים למשתה במהלכו הם נזכרים באגדה מהמאה ה-19 על לוצ'יאנו, בן לרופא ושתיין שזה עתה השתחרר מבית משוגעים וחוזר לכפר הולדתו. הוא מתאהב בבחורה מקומית, בת לרועה צאן שלא רואה בעין יפה מחזר כמוהו לבתו. במקביל לוצ'אנו נקלע לסכסוך עם הנסיך המקומי אחרי שהאחרון סוגר את השער שמוביל דרך שטחו לשדות רועה. בחלקו השני של הסרט לוצ'אנו נגלה אל אי מרוחק ומבודד בדרום אמריקה, ובשיתוף פעולה כפוי עם פיראטים וציידי זהב הוא מחפש אחר האוצר מיתולוגי שלפי האגדה רק סרטני ענק יכולים להוליך אליו.

"האגדה על הסרטן הענק" דורשת סבלנות מהצופה ואני מבטיח שמי שישאר, יישאב אל קוסמו, ולא יתחרט על כך. הצילום היפהפה והמדויק של הסרטן מזכיר בקומפוזיציות שלו ציורים מימי הביניים. בסרט הביכורים אלסיו ריגו דה־ריגי ומתיאו זופיס יוצרים מעשייה מלאת פולקלור מקומי במרכזה סיפור על אהבה, אומץ וגאולה. 

"כוורת" (Hive) (ביכורים)

במאית: בלרטה בשולי

זוכה בשלושת הפרסים בפסטיבל סאנדאנס האחרון בקטגוריה הסרטים הזרים: פרס הסרט, הבימוי וחביב הקהל. "כוורת" מבוסס על סיפור אמיתי בו קבוצת נשים מכפר נידח החליטו להקים עסק להכנת אג'וואר ביתי (מאכל בלקני מפלפלים קלויים). זמן קצר אחרי מלחמת קוסובו (1998-1999), פאחריה, אישה צעירה שבעלה נעדר אחרי המלחמה (כמו רבים אחרים), מחפשת אפשרויות תעסוקה. היא מנסה לעודד את הנשים בכפר להצטרף אליה, אך הגברים לא רואים בעין יפה אישה עובדת והם מקשים עליהן. 

ללא ספק "כוורת" הוא סרט חשוב שמציג חברה פטריארכלית במדינה מוסלמית מתונה בתחילת המאה ה-21 ולצערי עשוי להיות נכון גם היום. ילקה גאשי מעולה בתפקיד פארחיה ודמותה מצליחה לעורר השראה. הבעיה היא ש"כוורת" הוא סרט בינוני למדי ומאד נצמד לתבניות. בשום שלב הסרט לא הפתיע אותי. הרגשתי שהוא מסמן "וי" אחר "וי" בכל הנושאים בהם הוא עוסק: היחסים בין נשים וגברים בחברה שוביניסטית, העצמה נשים, עיסוק עם שכול, אובדן וחיפוש נעדרים אחרי מלחמות באיזור באלקן. במקום לייצר סרט מקורי, בלרטה בשולי מלקטת ב"כוורת" את כל מה שלכאורה דרוש בסרט שמטפל בנושאים אלו ומשחזרת סטיגמות קולנועיות. 

אני יוצא מנקודת הנחה שהסיפור של הסרט עשוי למצוא עניין אצל לא מעט צופים, במיוחד לאלו שפחות מודעים לקולנוע פוסט-מחלמה הבלקני ולרגש. לכן הייתי בכל זאת ממליץ לתת לו הזדמנות אם יש לכם חלון בפסטיבל. 

אפשר לוותר

"אימהות אמיתיות" (True Mothers) (מאסטרים) – הסרט היה נציגה של יפן לאוסקר בשנה שעברה וכבר תיארתי את בעיותיו בפוסט המיועד לנציגים ממזרח אסיה. מוזמנים לקרוא.

"DNA” (פנורמה)

במאית: מאיוון

כנראה הסרט האישי ביותר של מאיוון ("פוליס") שבו היא לא רק מביימת אלא גם מתעסקת עם שורשיה ומגלמת את הדמות הראשית – נז'. נז' מחוברת מאד לסבה, אמיר, קומוניסט שהגר מאלג'ר בשנות ה60. הוא היחיד שמצליח להחזיק את המשפחה הגדולה מאוחדת, עם פטירתו מתחילים לעלות משקיעי העבר וריבים ישנים. מותו מביא את נז' למשבר זהות ולשאלות על שורשיה. 

ברגעיו הטובים "DNA" מצליח להתמודד עם שכול ואובדן. מאיוון מצליחה למצוא איזון יפה ולעבור בין רגע לצחוק,לבכי או לצעקות. היא עושה זאת בטבעיות רבה ומעבירה את תחושת השכול בצורה נוגעת ללב. הקאסט הנפלא של הסרט שכולל את פאני ארדן (אמא של נז'), לואי גארל (אחיה), מארין וקט (אחותה) ומספר שחקנים בכירים נוספים תורמים רבות. 

לצערי, אותם הרגעים נדירים וככל שהסרט מתקדם הוא מתחיל לאבד כיוון. הוא עמוס בקונפליקטים והתרחשויות שמופיעים ללא הסבר וכך גם נעלמים ללא פתרון. 

"הפלנטה" (El Planeta) (ביכורים)

במאית: אמליה אולמן

ליאו חוזרת לעיר הולדתה, גיחון, זמן קצר אחרי מות אביה. אמא שלה והיא שומרות על אורח חיים ראוותני למרות שהן נמצאות על סף פשיטת רגל ומנסות להערים על הסביבה. 

ל"הפלנטה" סצנת פתיחה מבריקה באירוניה שלה, במהלכה ליאו מגיעה לפגישה עם גבר, נראה כי מדובר בבליינדייט אבל במהרה מסתבר שהמצב אפל יותר. הסצנה מתוחכמת ומצחיקה יחדיו. 

הצילום בשחור-לבן נראה כבחירה מתאימה ל"הפלנטה" ומביאה איתה תחושה רומנטית-נוסטלגית לסרט. לצערי, אלו שתי נקודת האור הבודדות בסרט שמתדרדר מסצנה לסצנה. 

עריכת סרט מרגישה חובבנית לחלוטין, כאילו נעשתה במובי-מייקר על-ידי ילד שמגניב אותו להשתמש בכמה שיותר אפקטים של מעברים בין השוטים בצורות גאומטריות שונות. העריכה האיומה היא לא הבעיה היחידה של הסרט אלא גם בדמויות, הן מטופשות ולא חביבות והסיטואציות לא אמינות.

"סדר חדש" (New Order) (מאסטרים)

במאי: מישל פרנקו

"סדר חדש" היה לאחת מהאכזבות הגדולות בשבילי בשנת 2020. העתיד הקרוב, זה היה אמור להיות היום המאושר ביותר בחייה של מריאן, בת למשפחה ממעמד העליון, אך הוא יהפוך לסיוט. בצד אחד של העיר, החתונה המפוארת שלה בצד שני של העיר מתפתחות להן מהומות אלימות של המעמד הנמוך. כאשר הכלה נאלצת לצאת מהבית, הם יגיעו להתנגשות. 

מישל פרנקו תפס לעצמו מעמד של במאי דרמות משפחתיות או/ו חברה הטומנת בה אלימות קשה", סרטיו סוחפים ומזעזעים יחדיו. "אחרי לוסיה" (2012)  ו"בתה של אפריל" (2017) היו בין סרטי פסטיבלים הטובים ביותר שראיתי באותן השנים ולכן הציפיות מההפקה הגדולה של פרנקו היו בשמיים. 

לצערי, הבמאי המקסיקני מצליח הרבה יותר טוב עם דרמות משפחתיות קטנות ואינטימיות מאשר עם ה"סדר חדש". בעוד שהאפקט הזעזוע פועל בצורה מושלמת (מבלי להגזים באלימות, לפחות מבחינתי) כמו ביצירותיו הקודמות, התסריט מתחיל לקרוס במהלך החלק השני ולא משתפר עד סופו. מעברי הזמן המתחילים לצוץ בו  מעוררים יותר מדי שאלות.

אולי לציבור המקסיקני, הסרט הזה יהיה ברור יותר, כי הוא  מעלה נושאים על מתחים פנימיים בין מעמדות במקסיקו והצבא. אבל בשבילי, כאדם חיצוני שלא בקיא בתרבות או מאורעות הפוליטים שלו, איבדתי עניין. 

תתרחקו כמו מאש

"התחלה" (Beginning) (ביכורים)

במאית: דאה קולומבגשווילי

אחד מהסרטים הגרועים שצפיתי בהם בשנת 2020. מוכרת לכם התחושה שאתם צופים בסרט עטור פרסים ופשוט לא מבינים מה חשבו השופטים? לי זה קורה פעם או פעמיים בשנה ו"התחלה" הוא אחד מהם. ההסבר הגיוני שחשבתי עליו הוא שחבר השופטים רצו לנקום על יותר משעתיים שאבדו מחייהם ולגרום לאחרים לסבול כמוהם. 

באחד מהראיונות קולומבגשווילי הסבירה שהיא ניסתה לייצר את הדמותה המשנית האולטימטיבית שהייתה יכולה להופיע בסרטים הוליוודים ולהפוך אותה לראשית. לזכותה יאמר שהיא מצליחה בכך בגדול.

בעיירה גאורגית קטנה, קבוצת קיצוניים בעלי קשרים שורפת כנסייה של עדי יהוה. מנהיגה המקומי נקרא להתייעצות עם מנהיגים בכירים ומשאיר את רעייתו, יאנה ואת בנם לבד. עם עזיבתו, המשטרה מאיימת על יאנה כדי שבעלה ימשוך את תלונתו.

"התחלה" מתהדר בצילום סטטי חסר מעוף עם שוטים ארוכים מאוד. באחד מהם יאנה שוכבת על קרחת היער בעיניים עצומות במשך דקות ארוכות. אילו הייתם צופים בסרט בבית, הייתם חושבים שהוא נתקע. לכל אורך הסרט קיימות רק שתי תנועות מצלמה, שנראה כי נבחרו באופן רנדומלי. העלילה דלה עם דמויות שמתנהגות ומקבלות החלטות באופן תמוה. 

סוף הסרט מצליח בצורה מפתיעה להתעלות על המגרעות שכבר קיימות בו עם ניסיון זעזוע זול ועוד רגע סוריאליסטי חסר כל היגיון שאיתו מסתיים הסרט.

"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" (Bad Luck Banging or Loony Porn) (תחרות בינלאומית)

במאי: ראדו ג'ודה

ומאחד הסרטים הגרועים ביותר ב2020 נעבור לאחד הסרטים הגרועים של 2021. זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין 2021. במהלך העשור האחרון ראדו ג'ודה ("לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים") נהפך לאחד הבמאים הבכירים של הקולנוע הרומני המציג בסרטיו מציאות עכורה של חיים ברומניה וביקורת חריפה כלפי המורשת של המדינה.  אך אפילו בהשוואה לסרטיו הקודמים "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הוא הלקאה עצמית חולנית.  

סרטון פרטי של אמי, מורה בתיכון, בו היא מתועדת מקיימת יחסי מין סוערים דולף לרשת. הורי הילדים זועמים ודורשים להזמינה לשימוע בפניהם. כל זה לצד המגפה המשתוללת.

ניתן לחלק את הסרט לארבע חלקים. הוא מתחיל בקטע פורנוגרפי. במלוא מובן המילה, במשך כחמש דקות ג'ודה מציג על המסך מספר קטעי פורנו ביתיים של הדמויות שלו כולל קטעי הארדקור.  

הסרט ממשיך בצילום בסגנון תיעודי העוקב אחרי אמי צועדת ברחבי העיר ומנסה להבין איך הסרטון דלף לרשת ומה ניתן לעשות. רוב הזמן אנו צופים בבניינים אקראיים, מכוניות ואנשים שנתפסים מסתכלים למצלמה. פה ושם, אנו מקבלים עדויות על מצבה הכלכלי של רומניה, וכנראה ההליכה שלה היא סוג של אלגוריה שמראה עד כמה מצבם הכלכלי של המורים גרוע שאין להם כסף לרכב או אפילו לא לתחבורה ציבורית …

המערכה השלישית היא האוננות הפילוסופית של מר ג'ודה (למרבה המזל, הפעם, מטפורית). ג'ודה מציג את דעותיו על תרבות והיסטוריה של רומניה דרך תמונות מתחלפות עם כתוביות. כמו כן, מדי פעם הוא גם נותן פרשנות לכמה מילים מהשפה הרומנית. 

בחלק האחרון, ג'ודה משתמש בטריק האהוב עליו: להכניס רפליקות גזעניות ואמירות שוביניסטיות מופרכות לפיהם של הדמויות בניסיון לבצע דמוניזציה לציבור הרומני. אני יוצא מנקודת הנחה ששלל האמירות נלקחו מחיים האמיתיים וגם הסיומת של הסרט נהדרת (בגבול של "מה לעזאזל קרה עכשיו"), אבל זה לא מצדיק את כל מה שמתרחש על המסך. 

אין צורך להודות לי על כך שחסכתי לכם עוד שעתיים מחייכם. 

"תקשיב" (Listen) (פנורמה)

במאית: אנה רושה דה־סוסה

משפחה של מהגרים פורטוגזים חיה בפרברי לונדון והם מנסים לפרנס את שלושת ילדיהם, אך בקושי מצליחים לגמור את החודש. תקרית בבית הספר עם בתם החירשת מובילה את שירותי הרווחה הבריטים להוציא את הילדים מהבית ומאלצת את ההורים לצאת למאבק על משמרות.

"תקשיב" הוא סרט כל כך מזויף, שטחי וחסר כנות! אנה רושה ניסתה לייצר דרמה נוגעת ללב על משפחת מהגרים שנלחמת נגד שירותי הרווחה כדי להחזיר את ילדיהם בהשראת עבודותיהם של קן לואך ואנדראה ארנולד, אבל נכשלת עד שפל המדרגה.

גם אם נעזוב בצד את יכולות המשחק הגרועות, סצנות מגוחכות כמו הפעם בה האם משאירה את ילדיה מחוץ למכולת רק כדי לגנוב משם וגומרת לבתה לאחר לבית הספר עקב זאת ועוד כמה פתרונות לקונפליקטים שמגיעים משום מקום, אי אפשר להתעלם מהצגת שירותי הרווחה בסרט. אילו לא הייתי יודע שהסרט מתרחש בבריטניה, הייתי חושב שמדובר במדינת עולם שלישית או מדינה מושחתת מאוד. הילדים נלקחים מהמשפחה על ידי הרווחה לכאורה ללא סיבה, מזניחים את צרכיה של הילדה החירשת, משקרים לגבי מצבם של הילדים להורים ועוד סיטואציות מוזרות ולא אמינות.

דבר נוסף שמרתיע ב"תקשיבו" הוא הליהוק המדיף ריח חזק של גזענות כאשר כל הדמויות המרושעות משירותי הרווחה מגולמים על-ידי בני-מיעוטים.

איליה גינזבורג

"אחד בלב", סרטה החדש של טליה לביא, יוצא לאקרנים עם ציפיות גבוהות אחרי "אפס ביחסי אנוש", סרט הביכורים שלה, שהעלה רף גבוה לפרויקטים הבאים שיהיו באמתחתה. הסרט זכה להצלחה אדירה גם בקרב הקהל, כאשר הפך לסרט הנמכר של השנה עם למעלה מ600 אלף כרטיסים, קטף שבחי מבקרים וזכה לשלל פרסים. יצירה ועשייה של סרט שני הוא חתיכת אתגר ותמיד מהדהד מעליו הסיכוי להיכשל ולא לצבור תעופה כמו בפעם הראשונה. אומנם החששות מאי הצלחה מתפוגגות מהר ב"אחד בלב", לא מדובר בכישלון, רחוק מכך, אך עדיין יש תחושה של פספוס. החופש האמנותי הרב שניתן לבמאית בעקבות הצלחת "אפס ביחסי אנוש" פוגע בסרט בסופו של דבר. שלא תבינו לא נכון, אני בעד חופש אמנותי, רק במידה הנכונה.  אז האם "אחד בלב" עומד בציפיות ומדובר בסרט מעולה? כן ו…לא. 

"אחד בלב" מתחיל היכן שרוב קומדיות רומנטיות מסתיימות, שעות ספורות אחרי החתונה. הזוג המאושר, אלינור (אביגיל הררי) ונועם (רן דנקר), חוזרים לחדרם במלון, ולא סתם חדר אלא הסוויטה הנשיאותית בוולדורף אסטוריה. האווירה הרומנטית דועכת כשהכלה מגלה שנועם קיבל כמתנה חפץ מסוים מבת-זוגתו לשעבר שנכחה בחתונה ומחליטה להחזיר אותו כבר הלילה, בכל מחיר, כאן ועכשיו. נועם נענה לתחנוניה, כי מה לעשות, אסור לסרב לכלה בליל הכלולות, מה שמוציא את הזוג הטרי, מהודרים בשמלה וחליפה, למסע ברחבי ירושלים בו הם יפגשו עם האקסים, הורי החתן המאד פולניים ודמויות סהרוריות אף יותר. סרט שמתחיל בשעות הלילה הקטנות ומסתיים עם עלות השחר. 

ל"אחד בלב" ישנן לא מעט מעלות. מהרגע הראשון ולאורך רוב הסרט לא הצלחתי להפסיק לצחוק בקול רם, יש יגידו רם למדי (למזלי, הפעם, לא הייתי היחיד שצוחק באולם, אז לפחות לא ניסו להשתיק אותי). הדיאלוגים קלעו והסיטואציות השונות אליהן הדמויות התגלגלו היו מעולות. דוגמה הרגע בו הכלה נאלצת לתפוס טרמפ על משאית הזבל.  

הליהוק המדויק כולל את אביגל הררי ורן דנקר כזוג הצעיר, להם כימיה מושלמת, אורלי זילברשץ ומאיר סויסה נהדרים כהוריו החתן, כמו גם שאר הקאסט שכל אחד בתורו תורם לדמויות מקוריות, רגש וטון קומי לסרטה של טליה לביא. 

ירושלים הלילית נראית נפלא דרך עדשתו של ירון שרף (שצילם בין השאר גם את "אפס ביחסי אנוש"), מגוון הלוקשיינים העשירים כמו סצנה בלתי צפויה בבלפור (אל-דאגה ביבי לא מופיע בסרט) ועוד מספר מקומות ירושלמיים שאותם לא תמצאו במדריך לתייר, שהעשירו ביופיים את הסרט ואני בטוח שתמצאו בהם תענוג גם אם אתם לא ירושלמים.

אז למה בעצם "לא"…כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת נכון ל- 2/3 מהסרט. כאשר המטרה המקורית שבגללה יצאו למסע נזנחת, באיזשהו שלב אלינור ונועם משוטטים ללא מטרה מובנת והיא יוצרת תחושה שהכל למען הטירוף של הז'אנר "מסעות הלילה" ופחות לעלילה.  

בעוד שהלילה ממשיך והמסע של הזוג מסתעף ונהיה מטורלל יותר ויותר, הדמויות והסיטואציות הופכות למוזרות עד כדי כך שבמקום להצחיק, מעלות שאלה "מה לעזאזל קורה כאן?". 

לזכותה של לביא ניתן להגיד שלקראת הסיום, היא מצליחה להחזיר את הסרט למסלול הנכון ולסיים אותו ברגל ימין. בדומה להתחלה הרוב צחקו איתי, ולמרות שצחוק נשמע מלהיב הוא לא מכפר על דקות הצפייה האבודות. ואולי בכל זאת אני נשאבתי למסע הלילי המטורף ועברתי חוויה אל חושית בה הזמן מתארך ומתארך כמו השעונים ב"התמדתו של הזיכרון" של דאלי. אציין גם שמלבד ההקרנה, הייתה שיחה עם טליה לביא בסוף הסרט. אני לא שולל את האופציה שהזמן התארך כמו ליקריץ עם השאלות ותשובות. ומצד שני אני לא פוסל את האפשרות שפשוט הרגשתי שהסצנות ארוכות מידי.

 ועדיין סרטה החדש של טליה לביא שווה את היציאה מהבית, 40 ש"ח לכרטיס ואף את הכסף שתשלמו לבייביסיטר (אם אתם זקוקים) ואולי אפילו תהנו מאותם החלקים שהשאירו בי תהיות.