אוסקר: הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – מדינות דרום אסיה

החלק השני בסקירת הסרטים שהוגשו לקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. בחלק הראשון עברתי על כל המדינות במזרח אסיה. והפעם  נעבור דרומה למדינות דרום אסיה, אחד מהסרטים, כמו שציינתי מסתתר כבר מעל חצי שנה בנטפליקס.

אינדונזיה

"נשים מגיהנום" ("Impetigore" / "Perempuan Tanah Jahanam")

במאי: ג'וקו אנוור / Joko Anwar

זמין בShudder.

משהו מעניין קורה עם ההגשות של אינדונזיה בשנים האחרונות. עד לפני כמה שנים הם הגישו רק סרטי דת מוסרתיים שמבחינת הסיכוי שלהם במועמדות, זכייה באוסקר או והאיכות,היו רחוקים באופן עצום מלהיות טובים כמו המרחק בין כדור הארץ לירח. בשלוש-ארבע השנים האחרונות האינדונזים שינו את הכיוון והסרטים שלהם הפכו לנועזות. 

אומנם זה לא העלאה את סיכוייהם לקבל מועמדות, אבל לפחות זה היה שינוי מרענן מבחינת איכות הסרטים. 

לפני שנתיים הם הגישו מותחן נקמה נשי ("Marlina the Murderer in Four Acts"), בשנה שעברה הגישו סרט על ילד שנאלץ ללמוד ריקוד אינדונזי קלאסי ועורר מהומות בגלל השימוש בתכנים להט"בים ("Memories of My Body") והשנה הם בחרו בסרט אימה. מאיה מגלה במקרה שהיא יכולה  לרשת אחוזה בכפר מרוחק. היא נוסעת אליה עם חברתה הטובה. בהגעתן לשם הן שמות לב להתרחשויות מוזרות והזויות. 

"נשים מגיהנום" הוא אחד מסרטי האימה המצמררים ביותר שראיתי לאחרונה עם ביצוע מצוין של הכוכבת הראשית שלו, טרה בסרו. השימוש האימתני בתאורה ראוי לציון לטובה. למרבה הצער, זה לא עוזר לנציג האינדונזי להפוך לסרט אימה טוב. מבחינתי, אחד הסימנים של במאי סרטי אימה טוב הוא האופן בו הוא עושה שימוש במוזיקה וב"נשים מגיהנום" משהו התפקשש. כמעט בכל רגע שבו יש צל או אדם שמתקרב למאיה מתנגנת מוזיקה שמבשרת רעות, במקום לשים במידה הנכונה את המתח המוזיקלי וליצור פחד, יוצא ההפך – מגוחך.

והבעיה היא לא רק במוזיקה  התסריט לטעמי בנוי בצורה לא טובה, יש הרבה חורים בעלילה והחלטות של הגיבורות לא מספיק חזקות או הגיוניות. בכללי הסרט מלא ברגעים לא הגיוניים. הקש האחרון היה מבחינתי פתרון הבעיה שהגיע כפתרון תסריטאי או אם תרצו תקראו לזה אל דאוס אקס מאכינה (הנה זרקתי פה מושג שתדעו שאני יודע על מה אני מדבר). זהירות ספויילר! למי שמעוניין לסבול: מאיה מקבלת מכה בראשה ואירועים מטרום לידתה מופעים כשפלאשבק מסבירני וארוך.

סיכוי לאוסקר: אולי בגיהנום. 

בנגלדש

“בברכה, דאקה" ("Sincerely Yours, Dhaka" / "ইতি, তোমারই ঢাকা")

במאים (11 במאים): Tanvir Ahsan, Abdullah Al Noor, Syed Saleh Sobhan Auneem, Krishnendu Chattopadhyay, Golam Kibria Farooki, Mir Mukarram Hossain, Nuhash Humayun, Mahmudul Islam, Rahat Rahman, Robiul Alam Robi and Syed Ahmed Shawki

(מתנצל, אבל אני לא הולך לעברת אחד-עשרה שמות בנגלדשים)

זמין בנטפליקס ישראל.

אם אתם שואלים את עצמכם איך אחד עשרה במאים יכולים לביים סרט אחד, אז התשובה היא שהם לא. טכנית הם כן, אבל כל אחד מהם מביים סרט קצר שמרכיב סרט באורך מלא כשכל העלילות המתרחשות בדאקה, בירת בנגלדש. 

בניגוד לרוב אנתולוגיות העירוניות המציגות את העיר בצורה חיובית דרך האנשים שחיים בה, "בברכה, דאקה" קודרת ומציגה את בירת בנגלדש בעיקר כמקום מושחת, אלים ושמסוכן לחיות בו. זה לא שדמיינתי את דאקה כעיר הרומנטית והיפה על פני כדור הארץ, עדיין חשבתי שתהיה איזושהי אשליה שהמצב לא נוראי.

בדומה לאנתולוגיות מרובות-במאים ב"בברכה, דאקה" יש סרטים קצרים יותר טובים וכאלו שפחות.  ישנם קטעים מהנים עם משחקי רפרנסים קולנועיים, ואילו אחרים היו יכולים להיות סרטים משל עצמם בעוד הם מציגים דמויות חזקות בזמן הקצר שיש להם.  הבעיה היא שזה המיעוט ולרובם תסריט רע או אפקטים מביכים.

בניגוד לרוב האנתולוגיות המנסות לאזן בין הקטעים הטובים והגרועים, "בברכה, דאקה" זה הפוך, הולך מהטוב ביותר לגרוע ביותר (מלבד האחרון).

סיכוי אוסקר: אין, אבל אם הבלתי אפשרי יקרה, אני מבטיח לכתוב את כל הבמאים גם בעברית.

הודו

"ג'ליקאטו" ("Jallikattu" / "ജെല്ലിക്കെട്ട്")

במאי: ליג'ו חוסה פליסרי/ Lijo Jose Pellissery

זמין באמזון אמריקאי.

ג'ליקאטו הוא מנהג הודי אכזרי הנהוג להתבצע באזור טאמיל נאדו. שור משוחרר אל תוך הקהל ומספר משתתפים צריכים לתפוס בצווארו של השור, להיתלות עליו ולמנוע ממנו לברוח. לפני שתגידו צער בעל חיים, אקדים אתכם!  אין בסרט אף סצנה שקשורה ישירות למנהג ואף חיה לא נפגעה בצילומים. הסרט "ג'ליקאטו" הוא על כפר נידח בו באפלו בורח לפני שחיטה וגורם למהומות בזמן שמנסים ללכוד אותו. 

העריכה והצילום מצוינים והם משתלבים עם המוזיקה ועם עריכת סאונד מקוריים ומעניינים, אך אינם מצילים את "ג'ליקאטו". מצד אחד הסרט מנסה להוקיע את אכזריותה של מסורת מקומית מצד שני חסרים בו דמויות עמוקות או קונפליקטים. כמו כן, דימוי הגברים לבהמות הוא בנאלי. המרדף שתופס את רוב הזמן בסרט  לא מחזיק מספיק.  

סיכויי האוסקר: אין.

וייטנאם

"עיניים כחולות"  ("Dreamy Eyes" / "Mắt biếc")

במאי: ויקטור וו (Victor Vu)

השנה וייטנאם שולחת לאוסקר מלודרמה על אהבה נכזבת. נגאן (טרן נגיאה, בן) והא-להן (טרק אנהא, בת) חיים בכפר נידח אוהבים אחד את השני עוד מימי בית הספר היסודי, אבל מתביישים להתוודות ולהפוך לזוג רשמית. כשהם עוברים להאנוי כדי ללמוד, מערכת היחסים שלהם משתנה כשהא-להן נספחת לחיי לילה של עיר הבירה נגאן נשאר מאחור.

כמו בכל סרט מלודרמה "עיניים כחולות" מלאה בסצנות בכי, רק ש… איך אני אגיד זאת בעדינות, "עיניים כחולות" משהו פה לא כשורה, הסרט לא טוב והבכי? הבכי  מזויף.

ואם אתם מחפשים רגע של כנות.. אני אתן לכם אותו. , אני לא חובב סרטי מלודרמה ואולי רק אולי זאת הסיבה שלי לחוסר ההתלהבות מהנציג הוייטנאמי. אבל נשים לרגע בצד את הז'אנרים שאני מתחבר אליהם, אני די בטוח שמדובר בסרט בינוני ומטה מטה מטה. המשחק מאוד חלש, טרן נגיאה מבצע מספר שירים במהלך הסרט ושר לא רע ופה זה נגמר, אבל שחקן הוא לא, הוא יותר מנייריסט בנשמה. טרק אנהא טובה ממנו, אך לא בהרבה. 

ושלא תחשבו ששכחתי להתייחס לבימוי, יש הרבה רגעים מאומצים ולא טבעיים. יותר מידי הסברים וזה מעייף. הסצנות ב"עיניים כחולות" חוזרות על עצמן עם הבדל קטנים בסיטואציות ולא אמינות לכל אורך החצי השני של הסרט. 

סיכוי האוסקר: נראה לכם? 

מלזיה

"נשמה" ("Roh")

במאי: אמיר אזוון / Emir Ezwan

סרט אימה נוסף המגיע גם הוא ממדינה מוסלמית, מלזיה. אישה חיה עם שני ילדיה בבקתה ביער. יום אחד הילדים חוזרים הביתה עם ילדה קטנה מכוסה בחרסינה.  הילדה לא פוצה הגה עד ירידת החושך וכשהיא מחליטה לדבר היא מנבאת שכולם בבית הולכים למות לפני שהירח יהפוך למלא.

"נשמה" עובד כסרט אימה טוב בעודו נע בין שימוש בשדים לאמונות טפלות. האלמנטים עם הילדים מצמררים (מה שמעולה לכל סרט אימה) ועריכת הסאונד נהדרת ומוסיפה לאווירה. 

כשבוחנים אותו בהשוואה ל"נשים מהגיהנום", "נשמה" הרבה יותר טוב. אפילו שיש פה ושם שימוש יתר במוזיקה, בניית המתח היא יותר נכונה…  החיסרון העיקרי מבחינתי היה הסיום הדתי למדי שמנסה לחנך מאשר להיות המשך ישיר של הסרט.

סיכוי האוסקר: אוסקרים וסרט אימה? באמת? אבל תודה על הנסיון.

סינגפור

"עונת הגשמים" ("Wet Season" / "热带雨")

במאי: אנתוני צ׳ן / Anthony Chen

זמין בלב VOD

כנראה הסרט עם המעמד הגבוה ביותר מבין כל סרטי דרום אסיה השנה. התחיל את דרכו בפסטיבל טורנטו 2019 ומשם לעוד כמה עשרות פסטיבלים, אך לא זכה בפרסים בולטים. 

חייה של לינג רחוקים מלהיות מאושרים. היא בת 40, אין לה ילדים, הבעל נעדר רוב הזמן בעבודה והטיפול באביו המזדקן מוטל עליה. המקצוע שלה – מורה לסינית, בסינגפור מתאנגלזת מרגיש מיותר והילדים מזלזלים בו באופן פתוח, חוץ מתלמיד אחד שמגלה עניין וזה משמח אותה. רק שמסתבר שהוא התאהב בה. 

הבימוי העדין של אנתוני צ'ן הוא נכון לסיטואציות המוצגות,השחקנים עושים את עבודתם נאמנה ולתסריט יש בסיס נהדר לדרמה מרגשת. למרות שהסרט נראה כמו הבטחה כל זה  לא מספיק חזק כדי למנוע ממנו לטבוע בבינוניות. 

סיכוי האוסקר: אין.

פיליפינים

"מינדנאו" ("Mindanao")

במאי: ברילאנטה מנדוסה (Brillante Mendoza)

מינדנאו היא קבוצת איים במזרח הפיליפינים והאזור היחיד שיש בו רוב מוסלמי מובהק במדינה. כבר זמן רב מתנהלת במקום מלחמה בין הצבא הפיליפיני לבין קבוצות בדלנות אסלאמיות. אני יודע את המידע הזה מהמקור האמין, ויקיפדיה ומזל שבאתי מוכן לצפייה כי הרקע הזה מופיע בצורה חלקית במהלך הסרט.

סאימה, מוסלמית שגרה באזור עם משפחתה, לוקחת את בתה הקטנה, איישה, המאובחנת בשלב מתקדם במחלת הסרטן לבית-החולים האזורי. בעלה, קצין-חובש, נעדר רוב הזמן בגלל שירותו. בשביל להקל על מצבה של איישה, סאימה מספרת לה סיפור אגדות שבו נסיכים מקומיים מגינים על הנסיכה איישה מפני הדרקונים. 

הסיפור המרכזי של הסרט קורע לב ומנדוסה הוא במאי מיומן מספיק בשביל לא להפוך את הסרט למלאכותי או מניפולטיבי. האגדה שזורה בצורה נהדרת להפליא עם אנימציית גירים ונותנת ל"מינדנאו" את הרעננות שהסיפור של "ילדה עם מחלה סופנית" דורש. 

אביה של איישה המצטרף לתמונה לקראת החלק השני של הסרט ועם הצטרפותו מתחילות רוב הבעיות. הוא מקבל יותר מידי זמן מסך מבחינת התפתחות דמותו ועלילתו. רוב הסצנות הצבאיות מלאות פאתוס לדוגמה סצנת חלוקת העיטורים, סצנות לחימה לא טובות ועלובות. שלושת השחקנים הראשיים (האם, האב והילדה) נותנים ביצוע טוב במזל כי שאר השחקנים  איומים כולל הרופא שסך הכל היה צריך לבשר על האבחון של איישה.

סיכוי האוסקר: אם זה היה סיפור אגדות הסיכוי היה גבוה, אבל זה לא. אז אין.

תיאלנד

"זורקת" ("Happy Old Year" / "ฮาวทูทิ้ง ทิ้งอย่างไรไม่ให้เหลือเธอ")

במאי: נאוופול ת'אמרונגראטאנריט / Nawapol Thamrongrattanarit

זמין בנטפליקס ישראל. 

סוף-סוף הגענו לסרט המצוין שהבטחתי לכם. "זורקת" הוא סרט קטן שהופך לאט לאט לפנינה של ממש! תנו לו את הזמן הדרוש ואל תסגרו ישר. אני מבטיח שהוא יגיע בליבכם.

ג'יאן חוזרת משוודיה לתאילנד, לבית אמה שם מתגורר גם אחיה. היא מחפשת עבודה כמעצבת פנים ורוצה להפוך את החדר שלה למשרד בהשראת מינימליזם, אך על מנת לעשות זאת היא חייבת להיפטר מהמון חפצים שנאגרו במשך שנים. לדעתה החפצים "סתם תופסים מקום" כולל פסנתר של אביה שנטש אותם לפני שנים. בעודה אוספת את החפצים הרבים אל תוך שקיות הזבל היא נתקלת בתגובה זועמת של חברתה הטובה על כך שהיא מתכוונת לזרוק את אחת המתנות שקיבלה ממנה. ג'אן בהתחלה מופתעת מתגובתה ולאחר מחשבה היא מגיעה להחלטה להחזיר את החפצים לבעליהם הקודמים. זה עובר יחסית בקלות עד שהיא נתקלת בחפץ שהיה שייך לאקס שלה.

כוחו של "זורקת" הוא בפרטים הקטנים והמדויקים מאוד. למשל הזקנה שמשרתת באיטיות את הלקוחות במסעדה שבה ג'יאן סועדת עם חבריה או כשידיד שלה שמח בתמים ובאמת לקבל את הויניל שחיפש שנים. נאוופול ת'אמרונגראטאנריט יודע בדיוק מה הוא עושה כמעט בכל שנייה בסרט, בכל פריים, קטע, צליל או משפט שנאמר. הוא לא חושש להשתמש בטכניקות שאולי יראו טריוויאליות כמו זום-אין. הוא עושה זאת מבלי ליצור תחושה מלודרמטית או נדושה. 

המונולוגים והדיאלוגים שתחת ידיו של במאי פחות מיומן יהוו אמירות סאבטקסט סתמיות, הפכו למציאותיים כל כך בזכות הופעה העוצמתית של חותימון צ'ואנגצ'רואנסוקיינג. המוזיקה המקורית נהדרת ומדויקת והשימוש בה הוא נכון, כלומר היא מדגישה את הרגעים הנכונים ומפסיקה כשאין בה יותר צורך.

ולמרות כל המחמאות, עליי להרחיב על הכמעט שכתבתי מקודם. התאכזבתי מהפלאשבק שמופיע לקראת סוף הסרט שמציג סצנה מתחילתו , כדי לתזכר לצופים פרט קטן שאולי פספסו. אני יותר הרגשתי זלזלול באינטליגנציה של הצופים מאשר תזכורת נחמדה.

סיכוי האוסקר: לצערי, קלוש ביותר. הסרט "אמנותי" מדי בשביל רוב מצביעי האוסקר הכלליים ובהעדר הוועדה המיוחדת השנה הסיכוי נמוך עוד יותר. 

בחלק השלישי נקפוץ מדרום אסיה צפונה, למדינות אסיתיות של ברה"מ לשעבר,בנוסף אוקראינה. שם תמצאו שניים מבין הסרטים הכי גרועים בתחרות, אבל גם, סוף-סוף, אחד שהוא בעל סיכויים גבוהים לקבל מועמדות לאוסקר השנה.

אוסקר: הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – מדינות מזרח אסיה

בשבועות הקרובים אפרסם חוות דעת אודות הסרטים המתחרים על פרס האוסקר מטעם כלל המדינות בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (לפני שנתיים, שלאקדמיה האמריקאית עוד לא היה משמעם הקטגוריה נקראה ״הסרט הטוב ביותר בשפה הזרה״).  ראשית,  אקדים בכמה מילים על הקטגוריה עצמה ועל אופן החלוקה והסקירה, תרגישו חופשי  לדלג ולקפוץ פנימה לסרטים עצמם.

אודות קטגוריית ״הסרט הבינלאומי הטוב ביותר״

קטגוריות הסרט הבינלאומי היא במובנים רבים האהובה עלי  מכולן , פעמים רבות היא פותחת צוהר לקולנוע העולמי הפחות מוכר. כל מדינה המעוניינת  מוזמנת לשלוח סרט החייב לעמוד בקריטריונים ברורים.  הקריטריונים העיקריים: לפחות 51% משפת הסרט תהיה שפה זרה (שאינה אנגלית) , אחוז ניכר מהצוות יהיו  אזרחי המדינה השולחת והסרט יחוייב  להיות מוקרן באופן מסחרי לפחות במהלך שבעה ימים רצופים במדינת המוצא. היות וכל מדינה יכולה לבחור רק סרט אחד (ועושה זאת באופן עצמאי ,דרך ועדות מאושרות),  לא כל הסרטים הטובים או המדוברים של השנה מוגשים. הרוב המוחלט של המדינות אומנם מגישות את הסרט הכי טוב שלהן, אך  חלק בוחרות להתעלם מסרטים מסוימים מטעמים פוליטיים (דוגמאת סין או איראן) או לחילופין לבחור סרט לאומני (שוב סין, כמו גם מדינות בלטיות או בלקן). חלקן גם נוטות לבחור באופן אסטרטגי סרט בעל סיכויים טובים יותר באוסקר (כלומר לא שולחות  סרט אמנותי או אלים/מיני למדי).  בעקבות המהפכה הדיגיטלית והנגשת צילום הסרטים זינקה כמות ההגשות וכעת מוגשים לקטגוריה זו 80-90 סרטים מדי שנה. 

כחודש  לפני הכרזת המועמדים הרשמיים מקצרת האקדמיה את הרשימה הארוכה ל-מספר סרטים מצומצם. השנה בעקבות קורונה הגדילה האקדמיה את מספר הסרטים ברשימה הקצרה ל15 (בשנה הקודמת היה רק 10). בנוסף לכך הוועדה המיוחדת*** בוטלה השנה  וכל הסרטים ברשימה יבחרו על-ידי כלל חברי האקדמיה שיוכיחו שצפו לפחות ב12 סרטים.  הרשימה הקצרה תפורסם ב10 בפברואר.  ההודעה על פירוק הוועדה המיוחדת השנה הגיעה אחרי שהמדינות הגישו את סרטיהן ומעניין איך תשפיע על  הסרטים שיכללו בתוך הרשימה.

קורונה באה לידי ביטוי גם בהגשת הסרטים. תחילה חשבתי שכמות הנציגים תהיה קטנה בהרבה משנים קודמות אך התבדיתי במהרה.  בדומה לקטוגוריות הרגילות החוקים התגמשו – נוספו חודשיים נוספים בהם הסרט היה יכול היה להיות מוצג (מאוקטובר 2019 עד דצמבר 2020), התאפשרה  הגשת הסרטים שהועלו לVOD במקום הפצה קולנועית (אם תוכח שההפצה רגילה תוכננה) וכך סרטים מ93 מדינות אושרו לתחרות (בכך 2020 שברה שיא, הגשה אחת יותר מ2019) . 

***שבשנים הקודמות שליש מהסרטים נבחרו על-ידי כלל חברי האקדמיה שצפו במכסה מסוימת של סרטים ושליש הנותר נבחר על-ידי ועדה מיוחדת או בשמה העממי "הוועדה למניעת הפאדיחות" (הוקמה שנה אחרי שחברי האקדמיה התעלמו מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני ב2007) ונוטה לכלול ברשימה סרטים אמנותיים בעלי מעמד גבוה או/ו מדינות עם תעשייה קולנועית קטנה (בעיקר אפריקה או דרום-מרכז אסיה) שהוועדה הכללית נוטה להתעלם מהן .

הסבר על הרשימות

כאמור ישנן 93 מדינות שהגישו את סרטיהם לשיקול של האקדמיה האמריקאית (בפועל הגישו 96 מדינות, אבל 3 נפסלו). נכון לעכשיו הספקתי לצפות ב70 מהם (וכולי תקווה שאצליח לתפוס עוד כמה עד ההכרזה על הרשימה המקוצרת) ובשבועות הקרובים אחלוק איתכם את דעתי האישית על הסרטים ועל סיכוייהם לזכות באוסקר. אחלק את 93 המדינות ל11 אזורים: מזרח אסיה, דרום אסיה, המזרח התיכון (כולל טורקיה), אפריקה, מדינות ברה"מ לשעבר, סקנדינביה+מדינות הבלטיות, דרום-מזרח אירופה (מדינות הבלקן), מרכז אירופה, מערב אירופה, מרכז אמריקה (כולל קנדה) ולבסוף דרום-אמריקה. 

במידת האפשר אביע את דעתי האם בחירת הסרט כנציג של מדינות מסוימות  הייתה נכונה ואמנה  חלק מן האופציות החלופיות. 

 מדינות המזרח אסיה

דרום קוריאה

"האיש העומד לצדך" ( "The Man Standing Next" / "남산의 부장들)

במאי: וו מין-הו / Woo Min-Ho

זמין בנטפליקס האמריקאי.

קרה קסם בשנה שעברה והאקדמיה האמריקאית סוף-סוף הכירה בכוחו של הקולנוע הקוריאני. לא די בכך שלראשונה (אחרי 32 ניסיונות) קיבל סרט קוריאני מועמדות לאוסקר וקטף את הפרס בקטגוריה הבינלאומית, הוא גרף גם את פרסי התסריט, הבימוי ואת הסרט הטוב ביותר. הקוריאנים בחרו בדרמת מתח על התנקשות פוליטית בשביל לשמור על התואר הנחשק שהביא להם הסרט "הפרזיטים" בשנה שעברה.  "האיש העומד לצדך" מתאר את הרצח של הנשיא פארק על-ידי עוזרו הקרוב קים ג'ו-פיונג ב1979. לא מדובר בספוילר! זאת סצנת הפתיחה של הסרט החוזרת לאירועים שקדמו להתנקשות ובמהלכן על קים, ראש שירות הביון הנוכחי, מוטלת משימה להחזיר לקוריאה את ראש שירות הביון הקודם שברח לארה"ב. באותו הזמן, בדרום קוראיה עצמה מתחילות הפגנות המוניות. 

שם המקורי של הסרט מתורגם כ"מנהלי הצמרת".

אין ספק שהקוריאנים יודעים לייצר סרטי מתח ו"האיש העומד לצדך" בהחלט מספק את הסחורה. לי ביונג-הון (הארוס קים סו-היון ב"ראיתי את השטן", הרע ב"הטוב, הרע והמוזר")  מצוין כמו תמיד בתפקיד קים המתפקח מאמונתו בנשיא פארק שיחד איתו ביצע מהפכה לפני שנים. תככים בצמרת השלטון, פאניקה שנוצרת בעקבות ההפגנות וחלק מהפעילות של קים כנגד ראש הביון הקודם מצליחים לבנות את הלחץ באופן הדרגתי עד להתנקשות. לצערי, לצידם יש לא מעט סצנות של הידברות עם גורמים אמריקאיים שנופלים ברמה משאר הסרט, מרגישים מיותרים ומשעממים. 

סיכויי האוסקר: נמוכים מאד, אלא אם כן האקדמיה תחליט לצ'פר את הקוריאנים על כל האבל שנגרם להם בשנים שקדמו ל"פרזיטים". 

הבחירה הנכונה ביותר מצד דרום קוריאה? : כן, לכל הפחות כזאת שהיא בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר. 

הקוריאנים תמיד מפרסמים רשימה של כ10-12 סרטים שמהם נבחר הנציג. הפעם כמחצית מהרשימה כללה סרטי ז'אנר חלקן טובים מאד כמו "Beasts That Cling to the Straw" קומדיית פשע אלימה על תיק עם כסף שעובר מיד ליד או "Bring Me Home" דרמת מתח על אישה שמוצאת קצה חוט לאתר את בנה הנעדר מזה שנים. כאמור שניהם נהדרים, אבל הראשון לא רציני מספיק והשני אפל למדי. 

הונג-קונג

"ימים טובים יותר" ("Better Days" / "少年的你")

במאי: דרק טסאנג / Derek Tsang

זמין בנטפליקס האמריקאי.

דרמה שעוררה לא מעט הדים בסין והונג-קונג. תחילה בכורת הסרט הייתה אמורה להתרחש בפסטיבל ברלין 2019, אבל ברגע האחרון הסרט נמשך מהפסטיבל, כי לא קיבל היתר מהצנזורה הסינית ולאחר מכן הבכורה הסינית שלו נדחתה מקיץ לסתיו. כאשר הסרט סוף-סוף הצליח לצאת למסכים הפך לאחד משוברי המסכים הגדולים של השנה בסין. אז מה כל כך הפחיד את הרשויות הסיניות? 

מעט לפני בחינות Gaoko (בחינות כניסת לאונברסיטאות בסין שנערכות בו-זמנית מהבוקר עד הערב במשך מספר ימים בכל בתי-הספר במדינה) ניאן, תיכוניסטית מצליחה, הופכת למטרה החדשה של קבוצת בריוניות לאחר  שאחת הנערות שהן התעללו בה לפניה התאבדה. ניאן מתיידדת עם באי פרחח-רחוב שמחליט להגן עליה.  

שמו המקורי "בנעוריו"

סיפורי התעללות תמיד קשים ו"ימים טובים יותר" אינו חריג בכך. הקשר שנבנה בין ניאן לבאי מרגש ושני השחקנים יוצאים מן הכלל. העריכה הקצבית עוזרת לתזז בין האירועים הדרמטיים. לצערי, לקראת סוף הסרט הוא הופך להיות דידקטי למדי ותפניות תמוהות בעלילה מרגישות מתוסרטות ועל גבול הלא אמינות.

סיכויי האוסקר: נמוכים.

הבחירה הנכונה ביותר מצד הונג-קונג?: כן, למרות שבעייני היה לפחות סרט אחד יותר טוב.

"סמטת הדובדבן מספר 7" סרט אנימציה שזכה בפרס התסריט בפסטיבל ונציה 2019, אבל הביקורות עליו היו יחסית חצויות, בעיניי היה זה אחד הסרטים הטובים שראיתי ב2019. סרט אנימציה על משולש אהבה בין סטודנט-מורה פרטי לאנגלית לבין נערה ואמא שלה על רקע מהומות בהונג-קונג ב1967. האנימציה והעיצוב היפהפיים, הבנייה ההדרגתית המכניסה לאט לתודעת הגיבורים מהפנטת והרפרנסים הקולנועים נהדרים, אך היות ומדובר באנימציה סיכוייו באוסקר היו נמוכים מ"ימים טובים יותר" (וכאמור אני יחסית במיעוט בין אלו שאשכרה אהבו את הסרט).  

טייוואן

"שמש" ("A Sun" / "陽光普照")

במאי: צ'אנג מונג-הונג / Chung Mong-hong

זמין בנטפליקס בישראל.

לפני 6 שנים שלחה טייוואן לאוסקרים סרט בשם "נשמה" בבימוי של צ'אנג מונג-הונג. היה זאת דרמת אימה מצוינת על אב שמגן על בנו שהשתלטה עליו רוח רעה. כמובן זה לא הסתיים עם הישג כלשהו, אבל "נשמה" סיים גבוה בדירוג הפרסונלי שלי. "שמש" הוא סרטו החדש. למען האמת, שמתי אליו לב עוד קודם לכן כאשר קטף את פרסי הסרט, הבימוי והשחקן הטוב ביותר בפרסי האקדמיה המקומית. הייצוג המחודש לאוסקר של הבמאי גרמו לי סופית לרצון לצפות בו. "שמש" הוא דרמת משפחה בת שעתיים וחצי. שני בנים, א-הא הבכור וא-הו הקטן. אביהם א-וון משקיע את רוב זמנו בבן הבכור שמנסה לקבל ללימודי רפואה. א-הו, הקטין, נכלא אחרי פשע שביצע יחד עם חברו, אך לא לגמרי באשמתו. חברתו של א-הו מגיע לפתח בית הוריו ומודיעה שהיא בהריון ממנו כאשר א-הו לא מודע לכך… וזאת רק התחלה.

שלל המבקרים שיבחו את הסרט ובנוסף לזיכרון מסרטו הקודם של מונג-הונג הגעתי אליו עם ציפיות גבוהות, אבל לבסוף סיימתי עם אכזבה ענקית. "שמש" בעיקר שיעמם אותי, הרגיש נגרר ונמרח על פני מרבית הזמן עם החלטות תמוהות למדי של גיבורי הסרט. 

סיכויי האוסקר: הייתי אומר שהם אינם, אבל אהבת המבקרים ונטפליקס עשויה לקדם אותו לרשימה קצרה שהתרחבה השנה (עדיין לא רואה את זה קורה). 

יפן

"אמהות אמיתיות"  ("True Mothers" / "朝が来る")

במאית: נעמי קוואסה / Naomi Kawase

"אמהות אמתיות" הוא אחת מקורבנות הקורונה, היה צריך להופיע בפסטיבל קאן (כמו מרבית מסרטי הבמאית בעבר) שבוטל השנה. די קשה לתאר את עלילת הסרט מבלי להיכנס לספוילרים (למרות שהרוב המוחלט של התקצירים הרשמיים חוטאים בזה), לא שאני ממליץ על צפייה בו. אם לנסות בכל זאת לספר את העלילה במשפט הוא על סטוקו, אישה, שכמה שנים לאחר  שאימצה ביחד עם בעלה ילד היא מקבלת טלפון מהיקארי, הטוענת להיות האם הביולוגית של הילד המאומץ.

שמו המקורי של הסרט מיפנית הוא "הבוקר מגיע".

חבל על "אמהות אמיתיות", כי יש לו בסיס לסרט לבבי עם צוות שחקנים חזק, אך עקב עריכה המבלבלת שגורמת לו להרגיש ארוך ומפוזר (שעתיים ועשרים) ולכן הוא לא ממצה את הפוטנציאל שלו. מכיוון שהסרט בנוי באופן לא ליניארי, העימות בין הנשים, מתרחש רק לקראת סוף השעה הראשונה ואנחנו מיד חוזרים לסיפור של היקארי, כאשר  מעט מאוד זמ נותר לקונפליקט המרכזי.

בנוסף, יותר מדי עלילות משנה מעכבות את התפתחות הסרט ביניהן הפתיחה ובה האשמתו של אסאטו (הילד הקטן) בפציעת ילד אחר בגן, שאין לה כלל השלכות על האירועים הבאים. ואם הכל מרגיש נגרר כמעט עד הסוף, הסוף עצמו מרגיש חפוז, לא כל החלקים מתאחדים וההחלטות של כמה דמויות מרגישות קדחתניות.

סיכוי לאוסקר: אין.

הבחירה הנכונה ביותר מיפן?: לא. 

אומנם "אמהות אמיתיות" הוא אחד משני הסרטים היפניים שעשו סיבוב פסטיבלים הגדול ביותר השנה (השני הוא "אשת המרגל" שזכה בפרס הבימוי בונציה, אבל טרם ראיתי אותו והביקורות עליו בינוניות), אבל היה להם גם את "37 שניות" שניתן לצפות בו בנטפליקס. סרט מרגש על אישה עם שיתוק מוחין החולמת להיות ציירת מנגה. אני סבור כי סיכוייו היו גבוהים בהרבה.

מונוגוליה

"ורידי העולם" ("Veins of the World")

במאית: ביאמבאסורן דאבה (Byambasuren Davaa)

בסרטה החדש ביאמבאסורן דאבה ("דמעות של גמל") משתמשת בפעם נוספת בילד כגיבור ראשי בוערבות המונגוליות בשביל לייצר סרט מהפנט. עמרה בן ה-11 גדל בקהילת נוודים מסורתית. אביו מסיע אותו לבית הספר בבוקר, ובערב הילד עוזר עם עדרי הכבשים והעזים של משפחתו. ביחד עם חבריו הוא צופה בסרטוני יוטיוב וחולם להופיע בתוכנית ריאליטי מקומית המגלה כשרונות . בבית המבוגרים דנים בעתידה של הקהילה. רעבן של חברות כרייה עולמיות לזהב מהווים איום על אורח חייהם של הרועים. טרגדיה מתרחשת והאתגרים של המציאות הקשה מאלצים את עמרה לנטוש את הפנטזיות ה״ילדותיות״ שלו.

"ורדי העולם" הוא סיפור יפה על קשרי משפחה, אחריות וחשיבות  סביבתית. הצילום הנהדר של הערבה המונגולית הופך את הנציג המונגולי לאחד הסרטים הכי יפים\מוצלחים ויזואלית השנה (התמונה בראשית הפוסט נלקחה ממנו).  בט-אירדוי בטמונך (עמרה) ממיס את הלב ותורם לסרטה של ביאמבאסורן דאבה לחדור אל הנשמה.

סיכוי לאוסקר: סבירים, אם מספיק מצביעים יצפו בו. סרטי דרמה עם ילדים הם תמיד מגנט למצביעים.

הבחירה הנכונה ביותר מצד מונוגוליה?: כמובן. 

למרות שזאת הייתה שנה יחסית חזקה לקולנוע מונגולי עם סרט נוסף שהסתובב בפסטיבלים – "חלב שחור" ("Black Milk") על אישה מונגולית שבורחת מחבר גרמני אלים (פרנץ רוגובסקי) בחזרה לאחותה אחרי נתק של הרבה שנים, אבל מתקשה להסתגל לחיים מסורתיים.  גם הוא מתרחש בערבה (בעצם, לא זכור לי סרט מונגולי עירוני) ובעל צילום יפיפה  עם לא מעט רגעים טובים, אבל עריכה בלתי אחידה (כמו שימוש פתאומי בג'אמפ-קאטים) ובעיות בקווי עלילה  הפוגעים מעט בסרט. 

סין

"זינוק" ("Leap" / "夺冠")

במאי: פיטר הו-סון צ'אן / Peter Ho-sun Chan

כבר שנים שהסרטים שסין מגישה לאוסקר הם חסרי כל סיכוי ולרוב מדובר בסרט הכי נצפה במדינה, סרטי אקשן או דומים להם שבאים להאדיר את סין. השנה המצב לא שונה בהרבה, אם הבדל קטן שמדובר בזוכה של "תרנגול הזהב" השנתי (הפרס שמחלקים בסין במקום האוסקר). "זינוק" הוא ביו-פיק על להן פין, אחת משחקניות כדור-העף הטובות ביותר בתולדות סין ובהמשך הקריירה גם  אימנה את ארה"ב באולימפיאדת 2008 ואת סין ב2016. הסרט מתפרש על שלוש תקופות: 1980, 2008 ו2016 ולצד הצלחותיה מספר על הידידות ארוכת השנים עם מאמן נבחרת סין ב2008. 

 "זינוק", אם היה נעשה במדינה אחרת, היה יכול להיות דרמת ספורט חזקה, אבל כסרט סיני הוא נופל ללאומיות יתר. הניסיון לשלב בסרט אחד שלושה עשורים שונים שכל אחד מהם יכול היה להספיק לסרט בפני עצמו  מכשיל את הסרט עוד יותר. למעשה, השעה הראשונה היא הטובה בסרט ומציגה מאמן קשוח המפיק את המיטב מקבוצתו ומטפח את להן פין.  כמעט כל מה שמגיע לאחר מכן הוא מגושם. זה כולל קפיצות מהירות בין שנים ואירועי ספורט שונים, מה שמקשה על המעקב אחריהם. שלא לדבר על דיאלוגים מלאי פאתוס לאומי על סף תעמולה וקשר רופף בין מאמצי האימון לבין התוצאות במשחקים. 

סיכוי לאוסקר: אין.

הבחירה הנכונה ביותר מצד סין: ברור שלא. 

כנראה הסרט הסיני הכי מפורסם (והטוב) של השנה הוא "76 ימים" (הוצג בפסטיבל ירושלים השנה), סרט דוקו על רופאים שמטפלים בחולי קורונה במהלך סגר בווהן, אבל ספק אם הסרט בכלל יוצג רשמית בסין אי פעם.

גם "שן בינה" (הוצג בחיפה) אילו היו שוקלים לשלוח אותו היה בחירה נהדרת. גו שי ואחיה גו ליאנג נאחזים זה בזה בשביל לשרוד בעיריית דייג שכוחת אל בסין. קשר רומנטי חדש של האח עם בתו של איש מאפיה מקומי גורם להתערערות יחסיו עם גו שי. מדובר בסרט בכורה מאוד חזק, הרבה הודות לביצוע הכובש של שינגצ'ן ליו (גו שי האחות). הצילום החורפי המהפנט של סין הכפרית בהחלט משדרג את הסרט. אף על פי כן , הסרט  אינו חף מפגמים, העיקרי מביניהם הוא קו הפשע החלש בעלילה בהרבה מסיפור משולש האהבה. 

בחלק השני אסקר את הסרטים מדינות דרום אסיה, בינהם מסתתר סרט שנטפליקס מחביא בספרייה שלה כבר למעלה מחצי שנה.


עשרת הסרטים הגדולים של 2020

לא ראיתי סרט על מסך קולנועי כמעט חצי שנה וכמו רובכם המוחלט לא צפיתי באף סרט מסחרי בקולנוע מחודש מרץ. ואני כותב את זה בכאב, אני אוהב ללכת לקולנוע לבד או עם חברים ושום צפייה ביתית לא יכולה להחליף את החוויה. לכאורה, החיים הנוכחיים לא מאפשרים לאף אחד להכין רשימת סרטי השנה שהם לא מורכבים מסרטים המופיעים בנטפליקס או באמזון. לשמחתי המצב לא כך בזכות המעבר של פסטיבלי הקולנוע בארץ ובעולם לאונליין. הודות לכך התאפשר לי לצפות בכ-180 סרטים חדשים בשנת 2020 בהשוואה לשנה שעברה, שצפיתי לערך ב – 150, באותה נקודת הזמן.

ואם יורשה לי להמשיך ויורשה לי כי אתם בבלוג שלי, כבר ראיתי את כל הסרטים הנחשבים של השנה, טוב נו יש מצב פספסתי פה ושם סרט או שניים, מי סופר… בשנה שעברה לקח לי בין חודשיים לשלושה חודשים אל תוך 2020 כדי לסיים לצפות בשלל הסרטים המומלצים.

ועוד כמה מילים לגבי הרכבת הרשימה שתכף תקראו. הסרטים שבחרתי לכלול נבחרו לפי תאריכי ההפצה במדינה שלהן. אני אסביר לכם לעומק, לדוגמא, הסרטים "1917" ו"ג'ירפה"  לא יופיעו כאן  למרות שהופצו בישראל בשנת 2020, כך גם לא "קורפוס קריסטי" או "הציפור הצבועה". מנגד הסרטים כמו "פרה ראשונה" או "צלילי המטאל"  שהוקרנו בפסטיבלי 2019 והתחילו את סבב ההקרנות הרשמיות שלהם רק בשנת 2020 ולכן נשקלו להתקבל לרשימה שלי.

ורגע לפני שאשכח ותעברו לקרוא את עשרת הסרטים הגדולים של שנת 2020, שלושת הסרטים "הנה אנחנו" (ניר ברגמן), "סלאלום" (שכבר כתבתי עליו במסגרת המלצות לפסטיבל ירושלים) ו"סאמרטיים הוקרנו רק בפסטיבלים שונים בעולם ולכן אלו הסרטים שאשקול לרשימה הבאה. אבל את המחשבות שלי נשאיר לפעם אחרת. 

אז בלי דיבורים נוספים נעבור לרשימת עשרת סרטי השנה שלי.

10. "טינקה" ("Tench" / "Muidhond")

במאית: פטריס טוי (Patrice Toye)

בלגיה, 2019

סרט בלגי שעשה את בכורתו בפסטיבלי 2019 והוקרן בבלגיה בתחילת 2020. לצערי הוא לא זכה למספיק תשומת לב של המבקרים וחבל שכך. אני אהיה כן איתכם, התלבטתי האם להכניס את הסרט לרשימה ובגלל הנושא שלו והטיפול השנוי במחלוקת במהלך העלילה- פדופיליה

ג'ונתן חוזר לבית אמו מהכלא אחרי ששוחרר בגלל חוסר ראיות. הוא מבטיח לעצמו לשים מאחורה את עברו ולהפוך לאדם טוב יותר, אך מפגש אקראי עם ילדה קטנה שעוברת לגור ליד מעמיד אותו במבחן. 

צריך להודות שלפטריס טוי, במאית הסרט, יש לא מעט אומץ, מכיוון ש"טינקה" הוא לא סרט טיפוסי על פדופיליה וכך גם ג'ונתן (איזו הופעה של טיגמן גוברץ!) הוא לא הדמות הפדופילית הטיפוסית שהיינו מצפים לראות. אנו בדרך כלל רואים ושומעים על גבר לא מושך במיוחד בשנות ה -40 לחייו. ב"טינקה" אנו צופים בגבר צעיר, יש שיגידו יפה תואר ופגיע, שנלחם קשה עם השדים הפנימיים שלו. טוי משתמשת בהצלחה בכל האמצעים הקולנועיים כדי לספר את הסיפור הזה וגורמת לצופים חוסר נוחות, בעודה מעוררת הזדהות עם הדמות שנויה במחלוקת שהיא יצרה.

9. "אבי המשפחה" ("Father" / "Otac")

במאי: סרדן גולובוביץ' (Srdan Golubovic)

סרביה, 2020

סרט סרבי שכבר יצא לי לשבח לפני פסטיבל ירושלים. כולי תקווה שיוקרן בהמשך בארץ או לכל הפחות יגיע לVOD. 

"אבי המשפחה" עשה את בכורתו בפסטיבל ברלין הנחשב וזכה בפרס חביב הקהל. השחקן הראשי, גורן בוגדאן היה מועמד לפרסי האקדמיה האירופאית על תפקידו בסרט בו הוא מגלם את ניקולה שילדיו נלקחו ממנו על ידי שירותי הרווחה. כשהוא מבין את גודל השחיתות בקרב השלטונות המקומיים הוא מחליט בצעד נועז לצעוד ברגל מרחק של 300 ק"מ מעירו עד בלגרד והכל בשביל להגיש ערעור ישירות לשר האחראי.

סצנת הפתיחה של "אבי המשפחה" היא אחת הסצנות פתיחה הטובות ביותר שראיתי בשנת 2020. מדובר בסצנה מזעזעת שאת פרטיה לא אחשוף, היא מעבירה את התחושה של חנק בגרון ובקלות נצרבת בזכרון ומניעה את הסרט. 

בדומה לסרטיו הקודמים ("מלכודת" ו"מעגלים") סרדן גולובוביץ' נותן מבט הומניסטי ומלא חמלה לדמותו. מבלי ליפול לתחבולות קולנועיות זולות או להפוך אותו למסחטת דמעות הוא מרגש עם הדמות הכנה של הגבר שמוכן ללכת רחוק בשביל הילדים שלו.

8. "לכודות ברשת" ("Caught in the Net" / "V síti")

במאים: ברבורה צ'לופובה, ויט קלוזק (Barbora Chalupová, Vít Klusák)

צ'כיה, 2020

"הוקרן" (אונליין) בפסטיבל סולידריות, אני מניח שהסיכוי גבוה שהוא יהיה זמין בסינמטקים או באחד מערוצי הדוקו בעתיד. 

סרט דוקומנטרי מדאיג ומטלטל על פדופיליה ברשתות החברתיות. שני במאים (במאי ובמאית) שוכרים שירותים של 3 שחקניות צעירות (בנות 18+) שנראות צעירות מגילן ומבקשים מהן לגלם במהלך עשרה ימים בנות 12. 

באולפן טלוויזיה נבנים חדרים לשלושת השחקניות ומעוצבים כחדרים הטיפוסיים לגיל שתיים-עשרה… פותחים להן חשבונות פיקטיביים ברשתות החברתיות הפופולריות ותוך שעות אחדות הן מתחילות לקבל הצעות חברות מגברים. השיחות איתם הופכות להיות מגונות יותר ויותר. 

אמנם מדובר בסרט צ'כי מקומי, אך, החשש הכבד הוא שמדובר בתופעה גלובלית מעוררת חלחלה. מה שהופך את "לכודות ברשת" לצפיית חובה עבור כל הורה, נער/ה וגם אוהבי קולנוע אמיץ. 

7. "אני חושבת לגמור עם זה" ("I'm Thinking of Ending Things")

במאי: צ'ארלי קאופמן (Charlie Kaufman)

ארה"ב, 2020

זמין בנטפליקס. 

צלילה נוספת אל תוך מבוך מסובך של מחשבות סוריאליסטיות מאת צ'רלי קאופמן. נסיעה רגילה של אישה לשם היכרות עם הורי בן זוגה בחווה מרוחקת הופכת מרגע לרגע למסע מטורלל ביותר בפיתולי הזמן שלא בטוח שהיא תשוב ממנו לביתה.

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא לאקל לצפייה,  בדומה לסרטיו הקודמים בהם תפקידו היה תסריטאי (״שמש נצחית בראש צלול״) וגם תסריטאי-במאי ("סינקדוכה ניו יורק"), דורש תשומת לב מרבית לאורך כל הסרט ופותח צרור אפשרויות למה שמתחולל על המסך. אז תשימו את הסמארטפונים בצד!!

התסריט המבריק, העיצוב האמנותי לוכד העין והבימוי המדויק הופכים את סרטו החדש של קאופמן לסרט עמוק על יחסים, זקנה, מוות וזיכרון.

6. "חברים יקרים" ("Dear Comrades" / "Dorogie tovarishchi")

במאי: אנדריי קונצ'לובסקי (Andrey Konchalovskiy)

רוסיה, 2020

הוקרן אונליין בפסטיבל הערבה ואני מאמין שעשוי להגיע למסכים עם פתיחת בתי-הקולנוע.

"חברים יקרים" סרטו החדש של הבמאי הרוסי הוותיק, אנדרי קונצ'לובסקי, הוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה האחרון וזכה בפרס המיוחד של חבר השופטים. האמת שהסרט היה מבחינתי הפתעה לטובה, לא כל כך רציתי לצפות בו כי חשבתי שזה יהיה  עוד סרט בשחור-לבן עם רזולוציית מסך של 4:3, בדומה לסרטו הקודם "גן עדן", גם הוא עטור הפרסים. 

מה אני אגיד לכם? סיימתי לצפות בו עם דפיקות לב של 120 קמ"ש, הוא הדהד בי עוד זמן רב בתומו. 

לב הסרט מבוסס על אירועים אמיתיים בנובוצ'רקאסק, בריה"מ בשנת 1962. בעקבות העלאת מחירים, הפועלים המקומיים מכריזים על שביתה והצעירים יוצאים לרחובות. לודמילה, מזכירת חברת המפלגה הקומוניסטית נאמנה עד עמקי לבה לעקרונות המפלגה, מתחילה לפקפק בהם כאשר בתה נעלמת בעת דיכוי אלים של הפגנות.

 

5. "זאת לא קבורה זאת תחיה" ("This Is Not a Burial, It's a Resurrection")

במאי: למוהאנג ג'רמיה מוססה (Lemohang Jeremiah Mosese)

לסוטו, 2019

הוקרן אונליין בפסטיבל הסרטים בחיפה אז כדאי לבדוק את טייק אווי, תוכנית הסטרימינג של סינמטק חיפה. 

אין מצב שתצליחו לנחש מאיזו מדינה הסרט, לא לרמות ולרוץ לגוגל, אני רק אגיד לכם שהוא אחד מהסרטים הטובים של השנה והוא מגיע – תופים –  מלסוטו, מדינה בחלק הדרומי של יבשת אפריקה. אם להאמין לimdb יצאו רק חמישה סרטים משם. בכורת הסרט הייתה בפסטיבל ונציה אשתקד ומשם המשיך לקטוף שבחים בסאנדאנס 2020 ולזכות בפרס מיוחד של חבר השופטים מלבד זאת זכה בעשרות פסטיבלים אחרים כולל בחיפה. 

אם לסכם את הסרט במילה אחת: קסם. קסם קולנועי שיוצא מעבר לגבולות העלילה על זקנה משבט נידח שמקבלת בשורה מרה על מותו של בנה היחיד ונאבקת מול גברי השבט שמוכנים לנטוש את אדמת ולהעביר קברים של יקיריהם בעקבות דרישה של השלטונות. 

במאי הסרט למוהנג ג'רימיה מוסז, מצליח בסרט הבכורה בזכות גיבורה יוצאת דופן, מקצב אפריקאי פנטסטי ונופים מרהיבים שמצליחים להפנט את הצופה ולהעביר אותו במשך שעתיים לתוך הלב של הכפר האפריקאי. בעיקרון הסרט נשען על אווירה ועלילה דלה יחסית, אבל איזו אווירה!

4. מינארי ("Minari")

במאי: לי אייזק צ׳אנג (Lee Isaac Chung)

ארה"ב, 2020

כנראה הסרט הכי פשוט מבחינה קולנועית ברשימה הזאת, אך עם זאת הכי אפקטיבי מבחינה רגשית. זוכה פסטיבל סאנדאנס של השנה ובפרס חביב הקהל. ומיד סומן בידי רבים כמועמד ודאי לאוסקר. "מינארי" נכלל באותם סרטי אינדי – אמריקאים שמדברים על ערכי המשפחה ופוגעים ישר בלב. בסופו גורמים לנו להוציא ממחטות  בין אם מעצב או מאושר ונשענים על תסריט טוב וצוות שחקנים מעולה (ביניהם סטיבן יאון, הבחור המצמרר מ"בערה"). 

אם אתם שואלים את עצמכם, מה זה לעזאזל "מינארי" אחסוך לכם את החיפושים. מדובר בצמח אסיאתי, קרוב משפחה של סלרי, שמאוד פופולרי בקוריאה. אז מה הקשר בין צמח קוריאני לסרט אמריקאי? 

בכן, השנה היא 1980, משפחה קוריאנית עוברת לגור בארקנסו, ארה"ב, שם אב המשפחה מחליט לפתוח חווה לגידול ירקות קוריאנים. לב הסרט הוא דוד, בנם בן שבע.

תאמינו לי כאשר אני אומר לכם שהסרט מרגש, בלי קלישאות, עם גיבורים מקוריים! 

3. "אונדינה" ("Undine")

במאי: כריסטיאן פטצולד (Christian Petzold)

גרמניה, 2020

סרט שכבר יצא לי לשבח בפוסט על הסרטים המומלצים בפסטיבל ירושלים וכולי תקווה שעוד אזכה לצפות בו על המסך הגדול. 

פאולה ביר ("פרנץ"', "היצירה ללא מחבר") הנפלאה, ביחד עם פרנץ רוגובסקי, בעל הקול הבלתי נשכח, שבים לשתף פעולה עם כריסטיאן פטצולד ("ברברה") באופן מוצלח מהניסיון הקודם ("טרנזיט"). הסרט זיכה את ביר, ובצדק, בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ברלין האחרון. 

אונדינה היא יצור במיתולוגיה הנורדית המקבילה לבת-הים. פטצולד מעביר את סיפורה של אונדינה לברלין של ימינו ועוטף אותו בדימויים. כאשר החבר של אונדינה נוטש אותה היא פוגשת בגבר צעיר, צוללן במקצועו, הם מתאהבים בין רגע, אבל כמו בכל אגדה לאהבה יש מחיר. 

לא פעם, ולא פעמיים, "אונדינה" השאיר אותי פעור פה לנוכח הויזואליה העשירה והמפתיעה שלו. האווירה החולמנית של אגדה רומנטית עובדת לכל אורך הסרט, הנע כל הזמן ובהצלחה רבה בין תחושת המציאות לדמיון. לפאולה ביר ופרנץ רוגובסקי כימיה מושלמת והם נהדרים בתור זוג אוהבים. 

2. "ארץ הנוודים" ("Nomadland")

במאית: קלואי ז'או (Chloé Zhao)

ארה"ב, 2020

"?I'm not homeless, I'm just houseless, it's not the same thing, right"

הסרט הכי טרי ברשימה. זוהרה של קלואי ז'או עולה מסרט לסרט. סרט הביכורים שלה, "שירים שלמדתי מהאחים שלי", התחיל את דרכו בפסטיבל סאנדאנס היוקרתי. סרטה השני "הרוכב", הפך לאחד הסרטים המדוברים בבימת הקולנוע העצמאי האמריקאי בשנת 2017 ובין השאר היה גם אחד מעשרת הסרטים הטובים של אותה השנה, מבחינתי. 

סרטה החדש, "ארץ הנוודים", כבר הביא לה את פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה וישר הזניק אותה כמועמדת מובילה באוסקר בשנת 2021 עוד לפני שתהיה בת 40. טוב, יש צעירים ממנה ועדיין אם תצליח יהיה זה הישג יפה. 

בעקבות סגירת מפעל ענק שסיפק מגורים לעובדיו ומות בעלה, פרן (פרנסס מקדורמנד), אישה בשנות ה60 לחייה מחליטה לעבור לגור ברכב RV במערב ארצות הברית. 

"ארץ נוודים" נטול סצנות של צעקות זועמות, בכי מר, צחוק מתגלגל או כל הבעת רגשות קולנית ובשקט בשקט מצליח להפוך לאחד הסרטים המרגשים של השנה. קלואי ז'או לוכדת את הצופה בשלווה ובאיפוק כשהיא מציגה בסרטה החדש את הגיבורים הקטנים והאמיתיים של חיינו. הם מנצחים בבחירה לחיות בדרך שלהם ולא לפי חוקי החברה. מלבד מקדורמנד (מסכנים מתחריה על האוסקר) בסרט יש רק שחקן מקצועי אחד ושאר הדמויות מגולמות על-ידי נוודים אמיתיים מה שנותן ל"ארץ נוודים" את האותנטיות הדרושה לו.

1."שיני חלב" ("Babyteeth")

במאית: שאנון מרפי (Shannon Murphy)

אוסטרליה, 2019

זמין ביס VOD.

התחלתי את הדירוג בסרט משנת 2019 וכמו סגירת מעגל מושלמת אסיים עם אחד. בדומה ל"ארץ הנוודים" גם "שיני החלב" התחרה על פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, אך  בשנה שעברה והפסיד את הפרס המיוחל לסרט "ג'וקר". בפסטיבל האיטלקי טובי וואלאס זכה בפרס השחקן הצעיר המבטיח.

הסרט עשה את בכורתו באוטסרליה רק באמצע שנת 2020 ולאחר מכן גרף את רוב הפרסים בטקס הקולנוע המקומי. צפיתי בו עוד לפני כחצי שנה והוא מיד תפס את מקומו בראשית הדירוג השנתי שלי ומאז אף סרט לא הצליח להדיח אותו.

מילה (אלייזה סקאנלן), נערה, שחולה במחלה קשה מתאהבת במוכר סמים קטן, והוריה מנסים להתמודד עם מחלתה ואהבתה המפוקפקת החדשה. סרטה של שאנון מרפי היא גרסה כסחנית של "אני, ארל וזאת שעומדת למות", אבל מנקודת מבטה של "הנערה הגוססת" (לא שסרטו של גומז-רחון לא היה מספיק מגניב). "שיני חלב" מרענן, עוצמתי, מצחיק (בסצנות מסוימות) ושובר לב. 

מלבד הצילום היפהפה, כוחו של הסרט טמון בשני הגורמים העיקריים: התסריט וצוות השחקנים. ריטה קלנייג'יס,התסריטאית, עשתה עבודה יוצאת דופן בפיתוח הדמויות ובעלילה, שניהם מקוריים מאד ומרגישים כל כך אמיתיים. ביחד עם זאת היא מצליחה להפתיע כמעט בכל סצנה. הכימיה בין כל ארבעת הדמויות הראשיות מצוינת. אליזה סקנלן, בן מנדלסון (אביה), אסי דייוויס (אמה) וטובי וואלאס עושים עבודה נהדרת ונותנים נשמה לדמיות ב"שיני החלב". 

ציון לשבח: "מאנק" של דייוויד פינצ'ר שהוא מושלם מכל בחינה טכנית, אבל לא הצליח לעורר בי רגש כלשהו מלבד הערכה וסקרנות קולנועית. 

לסיכום,

מאחל לכולנו שנה קולנועית מוצלחת, הפעם, אם אפשר, שתכלול גם הקרנות קולנוע רגילות.

פסטיבל ירושלים 2020: סרטים דוקומנטריים

76 ימים

במאים: האו וו, אנונימי, ויישי צ'ן

"76 ימים" הוא אחד מהסרטים הראשונים המשמעותיים  שנעשו בעולם על נקורונה, (באופן מפורש,) ומה שבטוח, המשמעותי מביניהם, נכון לעכשיו. בכורת הסרט הייתה  בפסטיבל טורנטו היוקרתי והדרך לעוד פסטיבלים לא הייתה ארוכה בשילוב זכיות בחלקם.  הסרט שצולם בארבעת בתי החולים בוואהן – מוקד התפרצות נגיף הקורונה, עוקב אחר מספר צוותים רפואיים וחולים המאושפזים שם במהלך שבעים ושישה ימי הסגר שהממשל הסיני הדרקוני הטיל במקום. הסרט מתעד מקרוב את הגיבורים והגיבורות האמיתיים של השנה החולפת ואינו דן בהשלכות הסגר ולא מנסה להטיל אשמה על הממשל המקומי .

אני בטוח שרובכם הייתם רוצים להתנתק מכל חדשות הקורונה ולפחות במהלך הצפייה הקולנועית לשכוח מהמגיפה, אבל אני בכל זאת מפציר בכם לצפות ב"76 ימים". מדובר בסרט דוקומנטרי מטלטל שנותן הצצה נדירה למחלקות הקורונה בסין. 

הסרט מתחיל עם סצנה קורעת לב על אישה  שאוסרים עליה להיפרד מאביה החולה מחשש להידבקות ומכיל סצנות נוספות קשות לא פחות. יחד עם זאת, הסרט גם מכיל לא מעט רגעי אתנחתא ברצף האירועים המטרידים. למשל באחד מרגעי הנחמה של הסרט הרופאים מאיירים על אפודי המגן אחד של השנייה, וסצנות שמעלות חיוך בהן חולה זקן מנסה שוב ושוב לשכנע את הרופאים שהוא בריא ולברוח מבית-החולים. 

האו וו ,(האחד משלושת במאי הסרט והעורך, מרכיב פסיפס צבעוני של דמויות שונות הן של הרופאים והן של החולים. אנו שמחים על ההצלחות של הצוות הרפואי ומבכים על הנפטרים. "76 ימים" מביט באופטימיות להעתיד בו הסגרים יסתיימו ונוכל לחזור לשגרה.

חבויה

במאי: ג'עפר פנאהי

מדובר בסרט קצר שארוכו 18 דקות,  ולמרות שהוא  קצר הוא עדיין חודר עמוק לנשמה. "חבויה" הוא מבט אינטימי ואישי של הבמאי האיראני הוותיק והנודע ג'עפר פנאהי עלזכויות הנשים במדינה. ביחד עם בתו הוא מצטרף אל הבמאית תיאטרון, הם יוצאים למסע לכפר כורדי נדח בתקווה לשכנע את בני-משפחה לאפשר לבתן עם קול יפהפה להופיע ולשיר בפומבי. 

פנאהי נכלל בין הבמאים האיראנים שנאסר עליהם לעשות סרטים והוא אף נכלא לתקופה קצרה בגלל פעילותו הקולנועית. לכן רוב הסרטים האחרונים שיצר צולמו בסתר בתקציב נמוך וציוד פשוט. "חבויה" לא שונה מהם, סרט קצר שצולם רק בשתי מצלמות של מכשירי סמארטפון המתעדות את כל המפגש המרגש.

לאלו מכם שמכירים את עבודתיו הקודמות, מצפה חוויה קולנועית מושלמת, כי הסרט "חבויה" מכיל רפרנסים לא מעטים באסתטיקה שלו המזכירה את  הסרט "טקסי" שזכה בפסטיבל ברלין מ2015 וסיפורו את הסרט זוכה פרס התסריט בפטסיבל קאן  "3 פנים" העלילתי מ2018. אך אל דאגה אין צורך בהיכרות מוקדמת מכדי לתת לעצמכם לצלול לתוך סרט מרגש כזה. אחריו אני ממליץ להשלים את שאר הסרטים.

מתנקשות

במאי: ריאן וייט

"מתנקשות" עוקב אחר המשפט של שתי נשים המואשמות ברציחתו של אחיו החורג של מנהיג קוריאה־הצפונית קים ג'ונג־און. כביכול הן ביצעו את הרצח כשמרחו על פניו גז עצבי רעיל בשדה התעופה של קואלה־לומפור (מלזיה) . המפעילים הצפון-קוריאנים הצליחו להימלט במהרה אחרי הרצח לכן הנשים מוצאות את עצמן לבדעל ספסל הנאשמים ומחכה להן גזר דין מוות באם ימצאו אשמות. 

לאיש ספק שהן ביצעו את המעשה אך השאלה שמעלים עורכי דינן כמו גם יוצרי הסרט היא – האם הן מתנקשות מקצועיות שלא הספיקו לברוח או שמדובר בשתי נשים תמימות שנפלו קורבן באמצע קרב הירושה על השלטון הדיקטטורי של צפון קוריאה. 

לסרטי משפט יש כוח מסוים מתוך המתח שתמיד טמון בשאלה האם הנאשמים ביצעו את המעשה או לא, האם ייצאו זכאים או יסיימו מאחורי סורג ובריח (או במקרה של "מתנקשות" חמור מכך, יקפחו את חייהן). גם למתנקשות יש את הכוח הזה, בטח ובטח כאשר בנוסף אליו מדובר בפרשת ריגול וחיסול שלא היו מביישים גם את המוסד, אך "מתנקשות" מכשיל את עצמו שוב ושוב. בעוד הסרט מושך ומותח, אחד החיסרונות שלו הוא שבמאי הסרט מאכיל את הצופים בכפית. כך לדוגמא בסצנה הפותחת את  הסרט,השאלה המרכזית עולה ולא נותנת אפשרות לצופה לגלות בעצמו במה מדובר. כמו כן,  שתי דמויות נוספות שאין להן קשר ישיר למתרחש וזורקות מידע לאוויר עיתונאי עצמאי מקומי וחוקרת אמריקאית של צפון קוריאה.  הם שופכים אור על המתרחש באותן מדינות, אך לא פעם אומרים דברים שנשמעים די מובנים מאליהם. 

במהלך הסרט הבמאי דואג לכך שהצופים יגיעו במהרה למסקנות הנכונות והסרט אינו מכיל תפניות עלילה מעניינות מספיק שיחזיקו אותו.

העיתונאי

במאי: בריאן פוגל

סרט נוסף על מבצע התנקשות, הפעם פחות מוצלח, עומד בלב סרט דוקומנטרי נוסף המוקרן בפסטיבל, הפעם מאת בריאן פוגל במאי זוכה אוסקר מלפני שלוש שנים עבור הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר "איקרוס". "העיתונאי" משרטט את דיוקנו של ג'מאל חאשוקג'י שנלחם באומץ בשלטון הסעודי,אחרי שבמשך שנים היה מקורב אליו, ועוקב אחר והדרך בה נרצח לפני כשנתיים בשגרירות סעודיה הערבית בטורקיה.  

"העיתונאי" מתקדם בארבעה מישורים: חייו של חאשוקג'י, ראיונות עם עומר עבדל-עזיז, פעיל פוליטי צעיר, שנאלץ לברוח לקנדה והיה בקשר עם חאשוג'י, חקירת מותו (בעיקר על-ידי השלטונות הטורקיים) ועל חייו עם ארוסתו ודרכי פעילותה לחשיפת הפרשה. פוגל בונה סרט מתח די מוצלח שבהתחלה מרגיש מפוזר, אך לבסוף רוב חלקיו מצטלבים לתמונה כוללת ומפחידה על פעילות סעודית שמשתיקה את את הדמוקרטיה במדינה. 

בסרט יש לא מעט רגעים שלדעתי מיותרים ומכבידים על הסרט שאורכו שעתיים. חלק ניכר מסצנות החקירה נראה כסרט תעמולה עבור שירות הביון הטורקי. הן כוללות קטעים מראיונות והצהרות של ארדואן וקטעים אחרים בהם הטורקים משבחים את עצמם על ניהול החקירה. נכון שהראיונות עם ארוסתו, חדיג'ה ג'נקיז, מוסיפים עומק רגשי לסיפור פוליטי מסועף, אך הם רבים מדי וחוזרים על עצמם ולוקחים זרקור מהנושא העיקרי של הסרט.

פסטיבל ירושלים 2020: סאבלט (סרט פתיחה)

אם מישהו היה פתאום רוצה לתאר איך אני מרגיש כלפי הסרטים  של איתן פוקס אז הוא בטוח יגדיר אותם כיחסי אהבה-שנאה, ליתר דיוק הנאה צרופה מול הערכה קרה או תמיהה על אמינותם. בניגוד לרוב המבקרים אני מעדיף  את הסרטים  הקומיים של פוקס. "שירת הסירנה", סרטו הראשון של פוקס (בו תוכלו לראות גם את יאיר לפיד מככב בתפקיד האקס המרושע), הסרט מצחיק ככלותו אבל לא יוצא מתבניות הז'אנר קומדיה רומנטית, אבל מביא גיבורים מרעננים ומקוריים אל המסך. כמו כן "בננות" מלפני 7 שנים הוא סרט מוזיקלי, כיפי ומופרע. הסרטים ההמוכרים יותר : "יוסי וג'אגר" ו"ללכת על המים" (כמו גם "יוסי") הכילו סצנות רומנטיות יפות, אבל סבלו ממהלכים דרמטיים פחות טובים שהחלישו אותם… אולי "הבועה" היה היוצא מן הכלל.

"סאבלט", סרטו החדש של פוקס, הוא שילוב של שתי התחושות שליץ במרכז הסרט מייקל (ג'ון בנג'מין היקי) הומו בשנות ה-50 לחיי, עורך טור תיירות בניו-יורק טיימס, הוא מגיע לתל-אביב מטעם העיתון כדי לעשות סקירה על העיר. הסקירות שלו הן לא מדריך תיירות רגיל שאפשר לקנות בחנות אלא בגדר של "התייר הנועז". במקום לקחת חדר נוח בבית-מלון הוא בוחר ללון בדירת סאבלט בדרום העיר. המארח שלו הוא תומר הצעיר (ניב ניסים), סטודנט לקולנוע החולם לביים סרטי אימה אמנותיים בעתיד. תומר מחליט להפוך למדריך של מייקל במהלך חמשת ימי שהותו  בישראל. 

"סאבלט" עומד על משבצת של קומדיה רומנטית, אבל מכיל בתוכו מטען דרמטי שמכביד עליו וכמעט מרסק אותו. הסצנות המוצלחות בעיני הן  אלו שפוקס מציג את החיים בתל-אביב באופן אירוני ובונה את הקשר בין מייקל לתומר., חלקן מעלות חיוך, מרגשות כמו סצנת הפיתוי המבריקה. הניגוד בין מייקל השמרני המאמין במונוגמיות מול תומר שמזלזל במערכות יחסים מובא בצורה מצוינת. ותל-אביב נראית רומנטית ויפה דרך העדשה של דניאל מילר. 

"סאבלט" היה יכול להיות סרט מצוין אילו פוקס שכתב את הסרט ביחד עם איתי סגל  לא היו מנסים להכניס לו רבדים פוליטיים או להעמיק את דמותו של מייקל בעזרת דרמות אישיות מגושמות. ליתר דיוק זה היה יכול לעבוד אילו לא היה מרגיש כניסיון מאולץ לתת טון יותר רציני לסרט. אומנם השחקנים היקי, ניב ניסים וליהי ליהי קורנובסקי (רקדנית-חברתו של תומר שיוצאת עם בחור ערבי) עושים את המיטב כדי להעביר אמינות לחלק מקלישאות שהוכנסו לפה של גיבוריהם,  אבל זה לא מספיק כדי להסתיר את הבעיות אשר קיימות בתסריט. 

הסרטים המומלצים ואלה שפחות בפסטיבל ירושלים 2020

פסטיבל ירושלים תמיד היה בשבילי כמו חג החגים לקולנוע . דאגתי לקחת חופשה ארוכה בזמן השירות הצבאי והמשכתי באותה המסורת בחיי הבוגרים. כשהקורונה פרצה לחיינו והפסטיבל האהוב עליי ועל אחרים נדחה פעמיים, הרגשתי אכזבה ענקית, כל כך ציפיתי לו השנה. אני כה שמח שלמרות כל הקשיים הפסטיבל כן יתרחש השנה גם אם יהיה זה במהדורת אונליין (במהלך כל ימות החנוכה וסופ"ש מעבר) אלא אם כן יקרה נס חנוכה אמיתי ויהיו הקרנות פיזיות מצומצמות בדומה למספר פסטיבלים ברחבי העולם. 

מנהלי הפסטיבל הצליחו להרכיב תוכנייה מרשימה שכוללת סרטים בולטים מהשנה הנוכחית ועוד כמה פנינות קטנות. לפני שתלכו לאיבוד ותרכשו כרטיסים מבלי לדעת מה מומלץ, אני פה! אתם מוזמנים לגלוש איתי לחמישה סרטים שפשוט אסור לכם לפספס בשום פנים ואופן, ארבעה ששווה לכם לנצל את הזמן ולצפות בהם על הספה בבית ועוד שישה שאומנם רחוקים מלהיות מושלמים, אבל אולי תצליחו להתעלם מהבעיות שראיתי בהם או להפך תתאהבו בהם דווקא בגללם. 

 ואם חשבתם שפה נגמרה עבודתי, הצדק לא איתכם. אמרתי שאני דואג לכם, לא? אתם תקראו גם על ארבעת הסרטים שאני חושב שיש להתרחק מהם כמו שלוקחים צעד אחורה ממי שמתעטש.

אסור לפספס 

(אם יש לכם מעט זמן ואתם רוצים לתפוס את המיטב)

אבי המשפחה (Father / Otac) (תחרות בינלאומית)

במאי: סרדן גולובוביץ'

כמו בסרטיו הקודמים ("מלכודת", "מעגלים") בוחר גולובוביץ' להתמקד בדמות מהמעמד הנמוך אשר נלחמת בכל כוחו בחוסר צדק. הפעם הוא נותן מבט הומניסטי מעורר הזדהות על ניקולא (גוראן בוגדן) שילדיו נלקחו ממנו על ידי שירותי הרווחה והוא לא מוכן לשבת בחיבוק ידיים. כשהוא מבין את גודל השחיתות בקרב השלטונות המקומיים הוא מחליט בצעד נועז לצעוד ברגל מרחק של 300 ק"מ מעירו עד בלגרד והכל בשביל להגיש ערעור ישירות לשר האחראי.

"אבי משפחה" נפתח עם אחת מסצנות הפתיחה הטובות ביותר של 2020. מדובר בסצינה מזעזעת (שעדיף לא לחשוף את פרטיה) שחונקת את הגרון ומניעה סרט מרגש שמצליח להתרחק מקלישאות ולא להפוך למסחטת דמעות זולה.

זוכה "פרס חביב הקהל" במסגרת המשנית של פסטיבל ברלין.

אונדינה (Undine) (מאסטרים)

במאי: כריסטיאן פצולד

הלכתי לחפש את הלסת שלי מתחת למיטה… אוקיי, חזרתי. אונדינה היא יצור במיתולוגיה הנורדית המקבילה לבת-הים. בסרטו החדש פטצולד מעביר את סיפורה של אונדינה לברלין של ימינו ועוטף אותו בדימויים. כאשר החבר של אונדינה נוטש אותה היא פוגשת בגבר צעיר, צוללן במקצועו, הם מתאהבים בין רגע, אבל כמו בכל אגדה לאהבה יש מחיר. אווירה חלמנית של אגדה רומנטית עובדת לכל אורך הסרט, שהצליח להפתיע ולהשאיר אותי חסר דיבור אינספור פעמים במהלכו. לפאולה ביר ופרנץ רוגובסקי כימיה מושלמת והם נהדרים בתור זוג אוהבים. אונדינה הוא אחד מחמשת סרטי השנה שלי (ביחד עם "סלאלום" שמוקרן גם הוא בפסטיבל) ואני ממליץ לכם לא להפסיד את ההזדמנות לצפות בו כבר עכשיו. 

פאולה ביר זכתה בפרס המשחק בפסטיבל ברלין על תפקידה בסרט.

לאן את הולכת, אאידה? (?Quo vadis, Aida) (תחרות בינלאומית)

במאית: יסמילה זבניץ'

הסרט מבוסס על אירועים ודמויות אמיתיות. יסמילה זבניץ' ("גרבאוויצה") חוזרת עם דרמה עוצמתית נוספת אל הטבח בסרברניצה ב1995. היא נשמרת מתחבולות זולות של זעזוע הצופה בעזרת צילומי רצח (ב"לאן את הולכת, אאידה?" הוא כמעט ולא נראה על המסך), אך זה לא הופך את סרטה לפחות אפקטיבי אלא ליותר. "לאן את הולכת, אאידה?" (השם המקורי של הסרט "Quo vadis, Aida?" כאמור הרבה יותר סמלי) מתרכז באאידה המתורגמנית העובדת עבור האו"ם ומנסה להציל את ילדיה ובעלה. הסרט נע בין הניסיונות הכושלים ואיומי הסרק של צבא האו"ם לעצור את פלישתה של צבא סרביה לבוסניה והרצגובינה, לבין סיפורה האישי של אאידה שמבינה את גודל הצרה ומנסה בכל כוחה לשמור על משפחתה בחיים. זבניץ' מצליחה למסמר לכיסא מתחילת הסרט ועד סופו.

משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל וונציה. הנציג הרשמי של בוסניה והרצגובינה לאוסקר בקטגורייה הבינלאומית.

הציפור הצבועה (The Painted Bird) (תחרות בינלאומית)

במאי: ואצלב מרהול

אזהרה: הסרט מכיל סצנות קשות לצפייה! 

אני מתקשה להיזכר בסרט עם הפרש בין צילום כל כך מרהיב (כולו בשחור-לבן) לבין אירועים כל כך מזעזעים שנראים על המסך. אני מתקשה להיזכר בסרט בהפרש כה גדול בין מה שהרגשתי בצפיית הסרט לבין מה שראיתי על המסך בפועל. "הציפור הצבועה" הוגדר כאחד הסרטים האלימים עם מראות זוועתיים וקשים ביותר על תקופת מלחמת העולם השנייה. בפועל מעט מאוד מהאירועים הללו נראים על המסך, בדגש על נראים, ומועברים באמצעות סאונד ומשחק מעולה. זה לא הופך את האירועים לקלים יותר (ראו שוב את האזהרה בפתיחה!), לכן אני חייב להוריד את הכובע בפני מרהול שמצליח להלהים ולהפוך את הקרביים בעזרת כלים קולנועים מבלי "להראות נהרות של דם" על המסך.  

הסרט מתמקד ב"ילד" (שמו לא נאמר והוא לא מוציא מפיו אף מילה אחת) שנאלץ לנדוד בין כפרים ברחבי מזרח אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא עובר בין דמויות שכל אחת מהן מהווה בשבילו מעין דמות הורית שאמורה לשמור עליו ולדאוג לו, אבל זה לא תמיד קורה. שורה ארוכה של שחקנים משמעותיים (הארווי קייטל, סטלן סקארסגארד ועוד רבים אחרים), מגלמים בסרט דמויות משניות איתן נתקל הילד. 

משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל ונציה 2019. הסרט נבחר לייצג את צ'כיה (בשנה שעברה) בפרסי האוסקר והעפיל לרשימה המקוצרת של הקטגוריה הבינלאומית (10 סרטים מבין 93).

סלאלום (Slalom) (ביכורים)

במאית: שרלן פאבייה

אחד מחמשת הסרטים הטובים ביותר שראיתי עד כה ב2020 (ביחד עם "אונדינה" שכבר הזכרתי קודם לכן). משום מה הסרט לא נכלל בחבילת ה"עוצמה נשית" של הפסטיבל וחבל שכך, כי "סלאלום" הוא אחד הסרטים הנשיים הטובים ביותר שצפיתי בהם לאחרונה. בסרט מוצגת דמות של בחורה שמתהווה אל תוך דמות נשית חזקה, נערה תלותית וילדותית שמתבגרת והופכת לבחורה עצמאית עם קול משלה. נואה אביטה נהדרת בתור ליז בת ה15, שמתקבלת למועדון סקי יוקרתי וצריכה להתמודד עם מאמן שתלטן. 

"סלאלום" הוא סרט על שאפתנות לצד המחיר שספורטאי צריך לשלם על מנת להצליח, על ניצול, על אהבה ראשונה ואכזבותיה, כמו גם על הורות ואחריות. שרלן פאבייה מצליחה להעביר במדויק את תחושותיה של ליז בעזרת הצילום והסאונד כך שהצופה חווה איתה את הרגעים הקשים ביותר שהיא עוברת, אך גם לא מעט רגעי שמחה. 

חלק מהבחירה הרשמית של פסטיבל קאן השנה. 

כדאי לראות 

(עוד מספר סרטים מצוינים מתוך תוכניית הפסטיבל)

נדיה, פרפר (Nadia, Butterfly) (פנורמה)

במאי: פסקל פלנטה

פסקל פלנטה עושה עבודה נהדרת כשאנחנו צוללים (תרתי משמע), לעולמה של נדיה, שחיינית אולימפית, ערב פרישתה. היא מחליטה להפסיק את קריירת השחייה שלה למרות שסביבתה מפעילה עליה לחץ להמשיך 4 שנים נוספות עד לאולימפיאדה הבאה. גם אם מבחוץ נאדיה מראה חוזק רב, בפנים היא שברירית.

השימוש יוצא הדופן במקומות ההתרחשות, המצלמה, הסאונד ואפילו התלבושות עוזרים לנו לדעת בדיוק באיזו מצב רגשי נדיה נמצאת. אם כי, אני חייב להדגיש ש"נדיה, פרפר" הוא סרט קטן ואין הרבה התרחשויות או תפניות עלילה ואפילו אם הבנתי איך נדיה מרגישה, לא ממש ידעתי למה. אולי זה עושה את הסרט אפילו טוב יותר, כשאנחנו מבלים יומיים עם נדיה ולאט לאט זוכים להכיר אותה.

חלק מהבחירה הרשמית של פסטיבל קאן השנה. 

סיפור(י) אהבה (Love Affair(S) (סרט נעילה)

במאי: עמנואל מורה

דמיינו לכם סרטו של וודי אלן באופן בו הוא מציג את הדמויות, מפגיש ביניהם, משלב בין סיפוריהם וההסתעפויות ביניהם – רק יותר מלנכולי ו"צרפתי". ב"סיפור(י) אהבה" (או בשמו המקורי "דברים שאנו אומרים, דברים שאנו עושים"), מקסים מגיע לבקר את בן-דודו בבית פסטורלי בפרבר צרפתי, על מנת להתגבר על אהבה נכזבת. מכיוון שבן-הדוד נאלץ לחזור לפריז לענייני עבודה, דפנה אשתו ההרה, פוגשת במקומו את מקסים. ביחד הם חולקים סיפורי אהבה אחד של השני. הסרט נע בקלילות בין קומדיה לדרמה בעזרת צוות שחקנים מקסים, עריכה קולעת, דיאלוגים ותפניות עלילה מבריקות. אמנם הסרט השאיר אותי בסופו של דבר קצת מתוסכל (הרגשה אישית לגמרי), אבל זאת הייתה חוויה כיפית ורומנטית. 

חלק מבחירה הרשמית של פסטיבל קאן השנה. 

סיפורים מיערות הערמונים (Stories from the Chestnut Woods) (ביכורים)

במאי: גרגור בוזיץ'

"סיפורים מיערות הערמונים" דורש לא מעט סבלנות, כי מעט מאוד מתרחש בסרט הסלובני הקטן והיפיפה הזה. עד כדי כך התרחשות מעטה, שתיאורי עלילה (כולל אלו המופיעים באתר הפסטיבל), יהיו בגדר ספוילר. רק אחשוף ש"סיפורים מיערות הערמונים" מתמקד בכפר שכוח אל, שבין התושבים הבודדים שנשארו בו, הם זוג זקנים ואוספת ערמונים בשנות ה40 לחייה שאין באפשרותה לעזוב. הסיפור עצמו מועבר מפיה של דמות נוספת שעברה העירה מזמן.

למרות העלילה הדלה כל מי שיתן לסרט הזדמנות אמת יזכה להרגשה של מעשייה אמיתית וקסומה. לסרט לוקח זמן להתפתח אבל לאט-לאט הוא הופך לפנינה קולנועית של ממש. סרט כל כך פיוטי ויפה על זקנה, חלומות, שאיפות אבודות וגם אגדות. 

הנציג הרשמי של סלובניה לאוסקר בקטגורייה הבינלאומית.

קורפוס כריסטי (Corpus Christi) (תחרות בינלאומית)

במאי: יאן קומאסה

סרט מרשים על כוחה של המחילה ושל מוסר. דניאל (ברטוש בילניה), עבריין צעיר, מגיע לבצע עבודות שירות בעיירה קטנה. תושבי המקום טועים לחשוב שהוא הכומר החדש והצעיר לא ממהר להעמיד אותם על הטעות. בלניה המגלם את דניאל הוא הלב הפועם של הסרט ומכניס פרץ של אנרגיות וכריזמה. הצילום היוצא מן הכלל והתסריט הבנוי היטב הופכים את "קורפוס קריסטי" לאחד הסרטים הטובים של 2019.

היה מועמד לאוסקר בקטוגריית הסרט בקטגורייה הבינלאומית (כאמור הפסיד את הפרס ל"פרזיטים").  

אפשר לראות 

(סרטים טובים או לכל הפחות לא רעים, אבל ליד כל אחד מהם ניצב "אבל" שמונע ממני להמליץ על הצפייה ללא היסוס)

אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד (Never Rarely Sometimes Always) (תחרות בינלאומית)

במאית: אלייזה היטמן

"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא ללא ספק סרט חשוב שמטפל בנושא טעון בארה"ב – הפלות. בטח ובטח כאשר מדובר בנערה. כאשר סקיילר מגלה שאינה יכולה לבצע הפלה במדינתה, פנסילבניה, בעקבות הריון בלתי רצוי, היא בורחת ביחד עם בת-דודתה לניו-יורק, שם לכאורה החוקים אמורים להיות גמישים יותר. שתי השחקניות מספקות תצוגות משחק מעולות וישנן בסרט סצנות מרשימות, מדאיגות וכואבות, אך לצערי הוא אינו מחזיק 100 דקות והיה עובד הרבה יותר טוב כסרט קצר. בתור סרט באורך מלא הוא מרגיש מנופח עם קווי עלילה משניים, חסרי משמעות ולא תמיד מעניינים.

הזוכה בפרס מיוחד של השופטים בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין.

האישה הבוכייה (La llorona) (פנורמה)

במאי: חאירו בוסטמנטה

אני חב תודה לפסטיבל ירושלים #1  על כך שהכיר לי את חאירו בוסטמנטה. לפני 5 שנים הוא הביא את סרט הביכורים המפעים שלו, "הר געש" על בחורה משבט המאיה שגרה למרגלות הר געש עם הוריה וחולמת לעזוב, ובשנה שעברה כבר הגעתי להקרנה בירושלים של סרטו החדש, "רעידות", עם ציפיות גבוהות שהתממשו לתוך סרט מצמרר על ההומופוביה בגואטמלה שהפך לאחד מעשרת סרטי השנה שלי (2019). כאשר שמעתי על "האישה הבוכייה" סרט נוסף שבוטסמנטה הספיק להוציא ב2019 עם אלמנטים של אימה השתמשתי בהזדמנות הראשונה לצפות בו. למרות שלא מדובר בסרט רע, התוצאה הייתה מאכזבת. 

"האשה הבוכייה" מספר על גנרל שזוכה מאשמת רצח עם ואונס במהלך שירותו. מחוץ לביתו מתחוללות הפגנות ולביתו מגיעה משרתת צעירה והגנרל מתחיל לסבול מסיוטים. שמו המקורי של הסרט הוא "La llorna" (נא לא להתבלבל עם סרט הוליוודי) על שם רוח רפאים נשית אלימה מהפולקלור המקסיקני. כפי שציינתי "האישה הבוכייה" הוא לא סרט רע, הוא מורכב משני אלמנטים דרמטי-פוליטי וז'אנרי שמשתלבים אחד אל תוך השני. כל אחד מהם בנפרד עובד בצורה נפלאה, בוסטמנטה מביים במיומנות סצנות עם רגעי אימה וכך גם את קשריו של הגנרל בתוך משפחתו ואת מה שמתרחש בסביבתו, אך במכלול הסרט מתפקד פחות טוב. סצנות האימה מועטות למדי ומלבד רגעים בודדים מגיעות רק לקראת סיומו והשילוב שכן נעשה בהן הורס את הריאליזם של שאלות המוסר הנוקבות שעולות מהחלק הראשון.  

משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל ונציה 2019, הנציג הרשמי של גואטמלה לאוסקר בקטגורייה הבינלאומית ב2020.

הלילה הזה (תחרות קולנוע ישראלי עלילתי)

במאי: נדב שירמן

"הלילה הזה" הוא סרט הביכורים העלילתי של הדוקומנטריסט המנוסה נדב שירמן ("הנסיך הירוק") וזה ניכר. הוא במיומנות בונה את המתח ב"לילה הזה", המתעד אירוע אמיתי שהתרחש באפריל 1980, במהלכו חוליית מחבלים החזיקה במספר תינוקות ילדים כבני-ערובה בקיבוץ בצפון הארץ. שאדי מרעי מעולה בתור ראש החולייה והסרט מחזיק את הצופה על קצה הכיסא. הבעיה שלי עם "הלילה הזה" הוא באופן בו שירמן בוחר להציג את הדמויות ואת האירועים. הוא מונע כמעט כל רגע גבורה מהסרט ועושה הומניזציית יתר למחבלים כך שעוד רגע הם היו יכולים להגיש קו"ח למשרה של סייעת בפעוטונים. 

ימים (Days / Rizi) (מאסטרים)

במאי: טסאי מינג־ליאנג

טסאי מינג-ליאנג הוא אחד היוצרים המאתגרים והפרובוקטיביים שעובדים כיום, וסרטו החדש "ימים" אינו יוצא מן הכלל. יתר על כן, הוא מותח את הגבולות הקולנועיים עוד ועוד. "ימים" דורש כניעה מוחלטת וסבלנות בלתי רגילה מצד צופיו על מנת לשרוד את השעתיים הארוכות הללו. כך לדוגמא, במהלך אחת מהסצינות הראשונות בסרט, אנו צופים בנון מכין ארוחה במטבח הקטן שלו למשך 20 דקות ארוכות ללא קאטים, תקריבים או מוזיקה. במהלך סצינה אחרת (ארוכה גם היא), נון לבוש רק בתחתוניו הצמודים נותן עיסוי אירוטי לקאנג עירום לחלוטין. רק כ40 מילים נאמרות במהלך הסרט כולו ואף אחת מהן אינה מגובה בכתוביות (בכוונה), אם כי אין להן משקל של ממש.

אף על פי כן אני חייב להודות שלטסאי מינג-ליאנג יש שליטה מדהימה במרחב ובזמן, והוא שובה רגעי בדידות של שתי דמויות ומפגיש בינם לרגע קצר של קשר אנושי. 

משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל ברלין 2020.

מותם של שני אהובים (The Killing of Two Lovers)  (תחרות בינלאומית)

במאי:  רוברט מצ'ויאן

"מותם של שני אהובים" מתהדר בתצוגת משחק מרתקת של קליין קרופורד, המגלם את דמותו של דוד שמנסה לזכות בחזרה באהבתה של אישתו, שעמה סיכם על פרידה זמנית, ובמקביל לשמור על קשר עם ארבעת ילדיהם. למרות שהסכים שהוא ואישתו יהיו רשאיים בזמן הזה לחפש קשרים רומנטיים חדשים, הוא לוקח קשה את הידיעה על המאהב החדש שלה.

הבחירות הצילומיות ב"מותם של שני אהובים" מצוינות ומדויקות – חלק ניכר מזמן המסך המצלמה שומרת מרחק מהדמויות, אך מתקרבת ברגעים הנכונים. רוברט מצ'ויאן בונה באיטיות ובמיומנות את המתח עד לנקודת הרתיחה. לסיכום אוסיף כי אילולא עריכת הסאונד המציקה של טעינת האקדח ושילוב היתר של הפסקול המוזיקלי כמעט בכל סצנה בה דוד מתמודד עם הצפת רגשות הייתי ממליץ עליו בלב שלם.

פאלם־ספרינגס (Palm Springs) (גאלה)

במאי: מקס ברבקאו

"פאלם ספרינגס" זכה לאהבה רבה מצד אוהבי קומדיות רומנטיות עוד מבכורתו בפסטיבל סאנדאנס בינואר השנה. מדובר בשילוב מופרע של "להתעורר אתמול בבוקר", "מז"ל טוב" ושל עוד מספר סרטים על לולאת זמן עם טוויסט עיקרי שיותר מבן-אדם אחד נקלע אל תוכה. למרות שמדובר בסרט די כיפי עם כמה הפתעות מרעננות לז'אנר, העניין הוא שכאשר כוחות הגימיק מתחילים לחלוף לקראת אמצע הסרט, הוא נופל אל תוך בדיחות קרש על הדברים שניתן לעשות אם אף אחד לא יזכור מה עשית. ולצערי, הדרכים אל פתרונות הלולאה לא בדיוק היו אמינות בעיניי.

משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל סאנדאנס.

תתרחקו כמו מאש

(אלא אם כן אתם סובלים ממזוכיזם קולנועי)

Irradiated (מאסטרים)

במאי: ריתי פאן

אני חב תודה לפסטיבל ירושלים #2. לפני 8 שנים פסטיבל ירושלים הכיר לי את אחד מיוצרי הדוקו המעניינים והמקוריים שפועלים היום בקולנוע – ריתי פאן הקמבודיאני עם סרטו עטור הפרסים "תמונה חסרה". במשך השנים הוקרנו בפסטיבל סרטים נהדרים נוספים שלו. 

סרטיו של ריתי פאן תמיד היו אתגר צפייה רגשי ומעשי, כי היו אלה סרטי דוקו על המאורעות הקשים במהלך שלטון קמר רוז' בקמבודיה. ויזואלית הסרטים נמצאים בגבול הדק בין הקולנוע התיעודי המשלב הקראת זכרונות ומחשבות של היוצר לצד קטעי ארכיון, לבין הקולנוע הניסיוני המשלב צילומים סוריאליסטים אשר מציגים את המסופר (דוגמת דמויות חרסינה ב"תמונה חסרה" או רקדן ב"Exile"). 

ב“Irradiated” (שכנראה הכי נכון היה לתרגם אותו כ"קורבנות הקרינה") פאן לראשונה עוזב את מה שהתחולל במדינתו בשנות ה70 ומספק מחשבות כלליות על מלחמה, נשק ורוע עם דגש קטן על הפצצה האטומית של הירושימה ונאגסקי. סגנונית הסרט לא שונה במיוחד מקודמיו ומציג תמונות ארכיון מעצרות נאציות ויפניות,זוועות ממחנות השמדה ותוצאות הפצצה האטומית וכו'. זאת בשילוב דמויות פנטומימאים סוריאליסטיות שנעות על פני המסך. לצערי, בניגוד לקודמיו, "Irradiated" הוא די ריקני ושטחי. 

משתתף בתחרות המרכזית של פסטיבל ברלין.

אטלנטיס (Atlantis) (תחרות בינלאומית)

במאי: ולנטין ואסיאנוביץ'

הסרט מתרחש בעתיד הקרוב בו אוקראינה נמצאת בהריסות בעקבות מלחמה ומתמקד בסרגיי המושך התמודדות  עם פוסט-טראומה. הוא מתיידד עם קטיה שמתנדבת באיתור גופות חיילים אוקראינים. הסרט בנוי משוטים ארוכים מאוד (אבל מאוד) וללא תקריבים. במהלך רובם לא מתרחש דבר מעניין כלשהו שהיה מחייב הדלקת המצלמה, כמעט עד לרגעי הסיום של אותם השוטים. אמנם חלק מהשוטים די אפקטיביים גם רגשית וגם ויזואלית, אך המילה "משעמם" הייתה נעלבת אילו הייתם מנסים לתאר בעזרתה את "אטלנטיס". 

זוכה בתחרות המשנית של פסטיבל ונציה 2019. הנציג הרשמי של אוקראינה לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומית.

משרתים (Servants / Služobníci) (תחרות בינלאומית)

בימוי: איוואן אוסטרוחובסקי

אני בטוח שלאיוואן אוסטרוחובסקי היו לא מעט כוונות טובות. הוא רצה לייצר סרט משמעותי מרהיב ויזואלית על הסכנות של משטר טוטליטרי, אך משהו השתבש בדרך. "משרתים" מספר על שני תלמידים בסמינר קתולי שמסתבכים במשחק הצללים של הכנסיה, השירות החשאי ותנועת ההתנגדות. הסרט משלב מספר ז'אנרים: סרט התבגרות, פילם-נואר, סרט פשע/חקירה ועוד. ומכאן נגזרת הבעיה הראשונה שלו שהיא, שהוא מפוזר. הבעיה השנייה שלו טמונה בהחלטה עריכתית לבנות את הסרט בצורה בלתי-לינארית על מנת להגביר את המתח, אך במקום זאת הסרט מבלבל. כך גם הצילום המרהיב בשחור-לבן מרגיש לא יותר מאשר גימיק קלישאתי ודרך להתחנף לקהל של פסטיבלים.

פברואר (February / Février) (תחרות בינלאומית)

במאי: קאמן קאלב

הימנעו מצפייה ב"פברואר" אלא אם כן אתם רוצים לעקוב אחר דמות שבכל סרט אחר כנראה הייתה ניצבת או במקרה הטוב זוכה להגיד משפט אחד חסר כל משמעות. ב"פברואר" יש אפס התפתחות עלילתית ודמותו של פטר הנראה בשלושה תקופות בחייו (ילדותו, שירותו הצבאי וזיקנה מופלגת) גם היא לא עוברת שום תהליך ואין השפעה כלשהי בין התקופות בחייו על הנעשה בסרט. הבחירות המוזיקליות של הסרט עמומות ולא מתאימות למתרחש על המסך. אומנם הצילום בסרט הוא יפהפה אך אינו שווה את הצפייה בו. 

חלק מהבחירה הרשמית של פסטיבל קאן השנה. 

איליה גינזבורג